אשת הלובסטר

לא ראיתי יום מימי, לא אכלתי שוקולד ולא שתיתי יין. כל תוכלת חיי הייתה כלום. שמיים שחורים ריקים מכל כוכב. שממה. שקט של ריקנות.
לקחתי מכחול וציירתי נקודות קטנות לבנות ובוהקות בשמיים השחורים, ואז מחקתי את זה וציירתי שמש ושמיים כחולים. ציירתי את הים ואת היבשה, את הצמחים ואת החיות, עננים, גשם, קשת בענן, ולבסוף… ציירתי את עצמי, עם ידיים ורגליים, שיער ועיניים.
הלכתי בודד בארץ, יחף, הרגשתי כל דשא שנרמס תחת כפות רגליי וכל עפר שנדבק אליי. דשא נרמס, עפר נדבק, פסיעה, זחילה, המגע הקר של העלים, גשם ורוחות שמעיפות את שיערי.
הייתי בודד.
לקחתי מכחול וציירתי אותה, ואז הכל התחיל…
היא הייתה יפה כמו השקיעה ומיוחדת כמו הקשת בענן. עיניים כחולות כמו הים ושיער כמו חוטי עננים משתרכים וארוכים. בהתחלה היא לא ידעה לדבר, אז כשהיא הייתה רעבה, היא הצביעה על פרי והייתי קוטף לה אותו, גם אם זה היה הפרי שבצמרת העץ.
כשהיא למדה לדבר, היא פשוט ציוותה עליי והייתי עושה כל מה שהיא אמרה לי.
אחר כך היא ביקשה בגדים, אז הכנתי לה שמלה מפרחים… היא לא אהבה אותה, אז הכנתי לה אחת אחרת מענפים יבשים.
ואחר כך… היא ביקשה לובסטר.
היינו בטיול על החוף הארוך, והמגע העדין של החול דגדג את כפות רגליי. היא עצרה ליד שלולית קטנה וצפתה. היא שם יצור קטן ואדום עם זוג צבטות מאיימות. לא אהבתי אותו, הוא היה מוזר, ממש חייזר!
שתבינו, אני ציירתי אך ורק חיות חמודות. ארנבונים, כלכלבים, ציפורים יפות. לא חייזרים אדומים! נגעתי בו והוא צבט אותי! אאוץ'! אותו אני לא אוהב!
"אותו אני אוהבת! אותו אני רוצה!" היא חייכה אליי חיוך לא נעים. ידעתי שאני חייב לתת לה אותו.
נגעתי בו שוב והוא הזיז את המחושים האדומים שלו כאילו שהוא מנסה לקרוא את מחשבותיי. החלפנו מבטים וידעתי שהוא מרושע.
"החלפתי איתו מבטים. הוא מרושע! רוצה משהו אחר?" שאלתי.
"לא! אך ורק אותו!"
אז הוצאתי אותו מהמים ושמתי אותו על כף היד שלה. הם מיד נהפכו לחברים. הוא הזיז את המחושים שלו על העור שלה והחליף איתי מבטים. 'היא שלי'.
הלכתי משם מאוכזב.
היא והלובסטר נהפכו להיות חברים טובים. הוא חתך בשבילה עלים ופירות וביחד הם הלכו לטיולים ארוכים…

ואני… אני הלכתי בודד בארץ, יחף, והחול שתחת הרגליים שלי היה חם ולא נעים. התגעגעתי אלייה ממש, איך יכולתי לתת לה ללכת בלי מאבק?!
יום אחד נפגשנו. הלובסטר כבר לא היה. לגופה היא לבשה את שמלת הפרחים שהכנתי עבורה, באה בכריעה!
וזה היה מאוחר מדי…. שתבינו, אני כבר ציירתי לי אחת אחרת, יותר מיוחדת, עם עננים בעיניים ושיער כמו הים. בשביל אשת הלובסטר ציירתי את אדם, שנראה קצת כמוני, ואותם שלחתי לגן עדן, שיחיו בשלום.
מה שהם לא יודעים זה שאת גן עדן מילאתי בחיות ממש מוזרות! לובסטרים, ג'וקים, נחשבים ומלא יצורים ממש דוחים, שעכשיו גם מחשבות הם קוראים! הם מצמידים מחושים או קשקשים וההרהורים שלך אליהם עוברים. הטמנתי את הפחד מהם אצל האדם בלב.
עכשיו היא תדע עם מי לא להתעסק!