אשמת הכוכבים-שנה אחרי

ההרגשה הזו, של הסחף שמעיף אותי למעלה ליוותה אותי במשך זמן מה לאורך מנהרה אפלה.
הנסיעה הרגישה לי נעימה, מרגיעה. לפתע נגלה לי פס אור שהתחזק ככל שהתקדמתי עם הסחף.
ואז ראיתי אותו. את אוגאסטוס, אהובי, האוקי שלי.
"שלום הייזל גרייס" הוא אמר בשקט.
"אוגאסטוס" לחשתי "גאס, אני אוהבת אותך".
"גם אני אוהב אותך, הייזל, התגעגעתי אליך".
נפלתי לזרועותיו לחיבוק, הוא מחץ אותי כמו שרק הוא ידע, כמו שרק אני ידעתי לאהוב.
"זה איזה עולם מטאפורי שהמוח שלי יצר בשביל לפגוש אותך שוב גאס? או שאתה באמת איתי?:
"זו שאלה מצוינת הייזל גרייס, שאין לי תשובה לה." הוא הביט בי עם עיניו הכחולות שאותן לא ראיתי כבר יותר משנה שלמה, הן היו חקוקות לי בראש, וכל מה שרציתי היה לראות אותן שוב.
"אז איפה אנחנו גאס?" שאלתי בתקווה שלשאלה הזו יש לו תשובה.
"אני לא יודע" הוא אמר, והוציא מכיסו חפיסת סיגריות. החפיסה ששמתי בארונו ביום ההלוויה שלו, זו שהסכמתי לו לעשן. אך הוא רק הניח סיגריה בפיו ולעס את הפילטר עם שיניו הקידמיות.
"תודה על זה, אגב" הוא אמר כעבור זמן מה.

תהיתי אם אפשר להתחתן בעולם הבא.