ארוחת בוקר למיטה

הנה אחרי כל כך הרבה זמן אני עדיין שואלת את עצמי, מניין נחתת עליי?
הרי חד משמעית לא היינו אמורים לגמור ככה,
או לגמור בכלל…
אני עדיין זוכרת הכל מהתחלה כאילו זה קרה רק אתמול,
ואולי כי איתך אין תחושה לזמן או אין מהות לזמן.
הרי כל כך הרבה מים נשפכו בנהר הזה שמכיל את שנינו.
איך בין רגע באיזשהו ערב פשוט כל מה שהכרתי נשבר והתאסף אח"כ מאוד מהר.
הכרתי אותך ילדה, איך אהבת להדגיש את הגיל שלי,
כי אתה כבר שלוש שנים תקוע באותו מקום בחיים ולא זז מפחד להיכשל אבל טייב שיהיה כמו שאומרים.
איכשהו איתך גיליתי את האישה שבי או יותר נכון הבאתי אותה לעולם,
הוצאתי אותה בשבילך,
להיות האישה שלך.
אז לילה אחד של יותר מדי תשוקה,
חרמנות,
טיפשות,
חוסר פחד,
מלא בטחון עצמי,
אבל בעיקר יותר מדי בירות בווריד.
נגמרו במיטה שלך,
לבד שנינו – ללא בגדים.
מיותר לציין שידענו טוב מאוד מה אנחנו עושים,
בחרנו להתעלם ולתת לשפתיים לדבר והם דיברו והרבה.
עד לשעות המוקדמות של הבוקר ועד שבעצם נרדמנו.
אני זוכרת את הבוקר למחרת כמו סיוט אחד גדול כי חוץ מחוסר ההתמצאות במרחב של הדירה שלך אז גם חוסר מציאת כל הבגדים שלי אבל בעיקר לא מצאתי אותך, לא חשבתי שתביא לי ארוחת-בוקר למיטה למרות שזה היה יכול להיות נחמד, אבל הייתי מסתפקת באיזה קפה חם.
כן מצאתי אבל פתק שהשארת לי: "בוקר טוב, הייתי צריך ללכת לאנשהו, כשאת יוצאת יש מפתח ספייר מתחת לשטיח תנעלי ותחזרי את המפתח למקום" X.
אני לא אגיד מה עבר עליי באותו רגע, אבל בתמורה השארתי לך גם פתק:
"המפתח חזר למקום, לא מצאתי את החזייה שלי והחולצה שלי ספוגה בשאריות האלכוהול מאתמול אז לקחתי לך את אחד מהסווטצ'רטים שלך, אם אתה מוצא את החזייה שלי במקרה, מבחינתי תזרוק אותה".
אחרי שלושה ימים של חוסר תקשורת מוחלטת ושקט קיצוני בינינו יצרת קשר ושוב בהודעה, "מצאתי את החזייה שלך, אשמח לקבל בחזרה את הסווטצ'רט שלי, אני די מחובר אליו מתי את יכולה להיפגש ואיפה?" X.
עניתי, למחרת בערב נפגשנו על בטיילת.
"הנה הסווטצ'רט שלך, למה בכלל כל כך אכפת לך ממנו? או שסתם לא רצית שיהיה אצלי משהו שלך?" הייתי עצבנית עליו ובעיקר פגועה.
"את אומרת שאין לך חוש הומור אבל את מצחיקה אותי, לא אכפת לי ממנו וכן יש לך משהו שלי" הוא נראה כמו מישהו שקיבל זריקת אדרנלין.
"על מה אתה מדבר?" התחלתי ללכת לאיבוד.
"כבר תקופה ארוכה מדי שהלב שלי נמצא בידיים שלך, אני לא זוכר בעצמי איך ומתי זה בדיוק קרה, אבל זה המצב והסיבה היחידה שלא התקשרתי אלייך ישר אחרי מה שקרה בינינו היא כי לא ידעתי מה לעשות עם החזייה שלך וכן אני יודע שזה נשמע קריפי בטירוף" הוא חייך אליי.
"האמת שאין לי כל כך מה להגיד לך, הייתי בטוחה במיוחד אחרי מה שקרה שאני כולה עוד אחת מבין רבות, ותגיד לי מה החלטת לגבי החזייה שלי?" הייתי מאוד סקרנית (בין היתר).
"החלטתי שאני משאיר אותה במגירה שמיועדת לבגדים שלך, אמרתי מגירה כי לא רציתי להיות יומרני ומהיר מדי… תקשיבי באותו בוקר רצתי לשכפל מפתח נוסף לדירה שלי, כל עוד היה לי את האומץ לעשות את זה" הוא הושיט לי את המפתח ליד והחזיק את היד שלי חזק, אני הייתי קרה והוא חם.
באתי להגיב לו ואז התחיל מבול "של השמחות" כמו שאומרים.
רצנו לאוטו שלו…
"אני אוהבת אותך, אתה יודע את זה נכון?" פלטתי תוך כדי שהוא התניע את האוטו, הוא הסמיק וחייך אליי ואמר שהוא דביל ופחדן שלא קלט את זה מזמן.
אחרי 10 דקות של שתיקה מתוכה ומבטים משתלבים של נסיעה,
הוא החנה בחנייה ליד הבניין שבו הוא גר.
"סורי על אוטומט" אמר לי, הסתכלתי עליו תוך כדי שהוא מכבה את המנוע והלב שלי התניע אותי לעברו ומצאתי את השפתיים שלי שוב על שפתיו.
תוך חמש דקות מצאתי את עצמי שוב אצלו בדירה, הפעם לגמרי מרצון ובחירה ושוב מלא תשוקה, לא החלפנו מילה, רק דיברנו עם העיניים והשפתיים וכל הגוף בעצם.
נרדמנו ביחד, כשהתעוררתי הוא לא היה שם, שוב…
ואז ישר הוא מופיע עם מגש למיטה, ובו ורד וקפה עם חלב כמו שאני אוהבת ועוגת שוקולד.
הדבר היחידי שרציתי באותו רגע זה אותו בחזרה לידי במיטה.
וזה קרה אחרי שסיימתי את הקפה והעוגה שחצי ממנה הוא בכלל אכל בעצמו.
וזה קורה מאז כל לילה מחדש,
כבר נראלי שלוש שנים שזה קורה.
יש לציין שלא ככה חשבתי שנגמור.