אפלה

קולה מתערבב באפלה הסמיכה, "אני לא רואה אותך". שפתי לא-נוגעות מאחורי ברכיה. אני נושף ושומע אותה נושפת חזרה אלי. "אבל עכשיו אני יודעת איפה אתה". לשוני מטיילת על השוק שלה. היא מצחקקת. אני אוהב לשמוע את יערה צוחקת. בחשיכה אני יכול רק לדמיין את הבטן שלה נרעדת עם השרירים החמודים שבה. רק אני יודע על קיומם, כי אי אפשר ממש לראות אותם. אבל אפשר להרגיש כשנוגעים. אני אוהב להרגיש את יערה. כשאני איתה אני בעיקר מרגיש.
"עוד לא אמרת לי מה אתה רוצה ליום ההולדת שלך", היא אומרת. הלשון שלי, שנוחתת בין בהונותיה, מרעידה את גופה. אפי עובר לחפור בצווארה. "לעטוף את כולֵךְ. פְּנים וחוץ", אני מעז ליד אוזנה. היא מתיישבת, ידה מגששת את סנטרי מעלה. "אתה יודע את תשובתי". אני מזיז בעדינות את ידה מפניי. בחושך יערה לא שומעת דמעות.