אני רץ אליה וזה הדבר היחיד שמשנה

אני רץ אליה.
לא יודע למה בכלל.
אולי כל החיים אתה סובל בשביל רגעים כאלו שהכול מסתדר בהם.
ולרגע, הכול שווה את זה.
כל הסבל שעברת בחיים האלו שווה את הרגע היחיד הזה של אושר.
אז אני רץ אליה.
ולידי אני רואה ילדה בוכה,
ומכונית מתנגשת בעץ,
ושני ילדים קופצים בחבל,
ואישה הולכת עם תינוק,
וכל מיני שטויות שכאלו.
ושום דבר מזה לא משנה לי.
לא משנה לי שהגוף שלי צורח לי להפסיק.
והרגליים שלי כבר צורבות מרוב כאב.
והלב שלי עומד לפקוע מהחזה מרוב דפיקות ומהעובדה ששום דבר מזה לא משנה.
כי יש משהו אחר שצווח וצורח ונובח ודורש להמשיך לרוץ.
לרוץ אליה.
ואני מנשק אותה ולרגע הכול בסדר.
ולרגע כל הסבל שעברתי נעלם כערף עין באושר הקצר הזה.
ואני מודה לכל טיפה מהסבל הזה כי זה מה שהביא אותי לפה, לרגע הזה.
וכשאני חוזר הביתה אני מחייך, והכול אותו דבר.
הילדה עדיין בוכה והמכונית עדיין התנגשה.
אבל שום דבר מזה לא משנה.
כי למרות שהכול נשאר זהה אני חזרתי שונה.