אני צריכה בבקשה שתגידו מה אתם חושבים… בבקשה?

לעבודה בספרות היינו צריכות לעשות המשך לסיפור, ורציתי לדעת מה אתם חושבות על ההמשך שלי…
הסיפור הוא "החזרה למוטב" של או הנרי. הסיפור בקצרה: ג'ימי ואלנטיין הוא פורץ מתוחכם. הוא משתחרר מהכלא בעקבות חנינה. הוא מתחיל חיים חדשים עם זהות בדויה(ראלף) בדרך לאחת הפריצות הוא פוגש את אנבל והוא מתאהב בה. הוא פותח חנות נעליים משגשגת, הוא ואנבל עומדים להתחתן בתוך שבועיים. הוא שולח לחברו מכתב שיפגש איתו והוא יביא לו את כל כלי הפריצה שלו, שאת חלקם הוא לא יוכל להשיג. בעת שהוא עם המזוודה עם כלי הפריצה הם הולכים לבנק ובעל הבנק(אביה של אנבל) מראה להם את הכספת החדשה שלו. 2 אחייניותיה של אנבל משחקות ביחד ואחת בטעות נועלת את השניה בתוך הכספת. אי אפשר לפתוח את הכספת, אנבל מתחננת אליו שיעשה משהו. הוא מיד פותח את המזוודה ופורץ את זה וכך מוציא את הילדה. בחוץ הוא רואה את השוטר בן פרייס אשר ניסה לתפוס אותו במשך כל הזמן הזה. בן פרייס אומר לו שהוא מחפש ג'ימי ולאנטיין ולא מישהו שקוראים לו ראלף ונותן לו ללכת.
עכשיו ההמשך שלי: ג'ימי הלך כשהוא שקוע בעצבות והרהורים. הוא ידע שעשה את המעשה הנכון, אך הוא גם איבד את אנבל אהובתו. לפתע הוא שמה את קול בכייה של אנבל מרחוק, אשר יצאה מהבנק בסערה כאשר גילתה את דמותו האמיתית. הוא החליט ללכת בעקבות קול הבכי, עד אשר מצא אותה בסמטה חשוכה נשענת על הקיר ובוכה, יחד עם אביה אשר מנסה לנחמה. "אדוני, אוכל בבקשה להחליף מילה ביחידות עם אנבל? אני יודע שלא נהגתי כשורה, אך אנא תן לי לעשות זאת. בבקשה ממך" ג'ימי שאל את אביה. "אני אסכים לזאת. אך דע לך שאני יהיה קרוב, ושאם אפילו תחשוב על לפגוע בו או בנפשה העדינה סופך לא יהיה טוב." ענה לו אביה. "אני מודה לך מקרב לב אדוני" ג'ימי אמר ואביה הלך. הוא פסע בשקט אל עבר אנבל והתיישב על ידה.
"אנבל, יקירתי, אהובתי. אני כה מצטער על הדרך שבה דבר זה נודע לך. לא ידעתי כיצד לספר לך זאת. את באה ממשפחה עשירה, בעלת מעמד. אני בסך הכל פורץ קטן. חששתי שמא לא תרצי אותי בשל זה. רציתי לספר לך זאת, באמת. מעומק ליבי. אך לא ידעתי כיצד. אני אוהב אותך ותמיד אוהב. אני אבין אם לא תרצי לדבר איתי יותר. אך אני רק רוצה למסור לך את אהבתי. אני חזרתי למוטב, הפסקתי לפרוץ. את שינית אותי, הצלת את חיי. אני אוהב אותך אנבל יקירתי" ג'ימי פתח ואמר בגילוי לב, וכשגמר, שם לב שדמעות זולגות על לחיו.
"ראלף. הייתי אוהבת אותך בכל מקרה. לא משנה לי מה היית פעם. משנה לי מה אתה עכשיו. אילו היית מגלה לי זאת קודם לכן הייתי מסוגלת להתמודד. אך לא גילית. גיליתי את זה בצורה כה קשה. אני מצטערת, אך לא אוכל להיות איתך. פגעתי בי ובאמוני בך. אני לא יודעת כיצד אוכל לסמוך עליך שוב. דע שתמיד אהבתי ותמיד אוהב אותך. אך אני מצטערת לא אוכל להמשיך להיות איתך. אני אוהבת אותך ראלף, או שמא עליי לקרוא לך ג'ימי. היה שלום" אמרה אנבל תוך כדי גמגום קל ובכי רב.
"אני אוהבת אותך אנבל. להתראות" אמר לה ג'ימי בלחישה. הוא קם משם בשקט. ללא דמעות. הוא היה כמו רובוט. הוא ראה את אביה ליד הסמטה ואמרה לו שיוכל לחזור אליה, ושוב הודה לו על שנן להם לדבר ביחידות. הוא פסע משם בעצב ללא רגשות.
-הסוף!-
זה לא היה בדיוק במילים האלה, אבל פחות או יותר. פשוט כבר הגשתי את העבודה למורה…