אני לא שפויה

כנראה שאני כבר לא אבין מה הוא רוצה. לאו דווקא ממני, מכל העולם. מאז שהתנתק הקשר בינינו הוא התחיל לעשות שטויות ורק שטויות, וגם אני המשכתי עם השטויות שלי כי הוא לא היה שם כדי לעצור אותי. אני חשבתי… שנינו חשבנו וידענו שהוא השפוי מבינינו, תמיד לי היו את הרעיונות המטורפים האלה, להבריז מבית הספר לטובת יום בתל אביב, לטייל בספונטניות ביחד בשישי שבת בנחל, שנלך לחקור את הטבע ולמצוא לנו מקום רק של שנינו, שבו… אתם יודעים מה נעשה. ולא רק הרעיונות האלה שהם בעצם שפויים לגמרי כמו זוג בני נוער טיפוסיים. היו לי רעיונות שנברח לנגב, למדבר שם לא ימצאו אותנו, שנטוס לאיזה מקום מרוחק ונהיה בטריפ מתמיד, לא נצטרך לדאוג לשום דבר, ואפילו הרעיון של להתאבד. והייתה לך מן סוג של שפיות שהחזירה אותי למקום. עצרה אותי מלהפוך את הרעיונות שלי למציאות כי מי שמכיר אותי טוב יודע שאני מסוגלת יום אחד להעלם מכל מקום ושאיש לא ימצא אותי. אבל הוא הדריך אותי לקרקע בידיעה שלא אעשה שום דבר בלעדיו כי אינני מסוגלת לעבור יום בלי לראות אותו. הוא שפוי, הוא רואה את דברים בצורה אחרת ממני. כשרציתי לנשור מבית הספר הוא היחיד שהצליח לשכנע אותי למה לא. בעצם לא לשכנע אותי, זה לא היה שכנוע זה היה סיבה. הוא החזיק אותי בבית הספר. לראות אותו כל בוקר, לקבל את החיבוק שהוא תמיד נותן, המבט שהוא מביט שאומר שהכל יהיה טוב. מבט שפוי שבגללו אני ממשיכה את היום שלי בשלווה. ההפסקות שבמשך 25 דקות אנחנו במגע אחד עם השני. לשבת, לחבק, להחזיק, ללטף. אבל זה הלך ודעך עד שזה הפסיק לגמרי. הוא החליף אותי בחברה שלי. גרסה אחרת שלי, צעירה ממני בשנה והולכת בדיוק בדרכי. נראית כמוני, מתלבשת כמוני, מתנהגת כמוני. זה הרגיש לי כמו שזוגות מבוגרים נפרדים והבעל הולך למישהי צעירה בהגזמה. זה הרגיש גם קצת כמו בגידה, הוא בגד בכל העקרונות שלנו, שאמרנו והרגשנו אותם ביחד. הייתה לנו הבטחה שהייתה בשבילנו אפילו גדולה יותר וחזקה יותר מטבעת נישואים. אבל הוא הלך כי זה לא הזיז לו. הוא נתן לעצמו ללכת למישהי אחרת כי הוא חשב שאני איבדתי את זה. הוא היה צריך הוכחה אבל הוא לא ביקש אותה. זה פגע בי כל כך. לאבד בן אדם שאתה אוהב. ושלא תבינו לא נכון, היינו שני ילדים בני 16 ו17, ולא היינו זוג. טוב.. לא היינו רשמית בני זוג, אהבנו אחד את השני אבל היינו חברים הכי טובים ולא רצינו לאבד את מה שיש לנו. ידענו שההרגשה של האהבה שלנו הדדית, ורצינו לשמור את זה לכשנהיה יותר גדולים. אבל שנבטיח את עצמנו אחד לשני. מה שאני מקווה זה שהוא לא הבטיח את עצמו לעוד מישהי מאז. ואני בינתיים בשנה האחרונה מנסה למצוא לי מישהו להיתפס עליו ולתהיות תלויה בו כמו שהייתי איתו, אבל אני פשוט לא מצליחה. ניסיתי לשכנע את עצמי ואת הסביבה לי שאני מאוהבת בכל מיני אנשים חדשים ומשונים כי רציתי להדחיק את העובדה שהוא כל כך חסר לי. לא מזמן דיברתי עם אחת החברות שלי על הגעגוע שיש לי אליו. ממש בכיתי כשדיברתי עליו ונזכרתי בכל מה שהוא היה בשבילי. והיא אמרה לי דבר פשוט כזה: את חושבת שמה שהיה ביניכם חזק מספיק גם אם עכשיו את מתקשרת אליו ואומרת לו שאת צריכה אותו- הוא יגיע? ולא ידעתי מה לענות לה. היה בי צד אחד שהיה כל כך בטוח בזה שלא היה מזיז לו גם אם זה היה עניין של חיים ומוות, והיה את הצד שאני קיוויתי שיהיה נכון- שהוא מתגעגע כמוני וירוץ לקראתי ולדבר איתי שוב. וניסיתי. ניסיתי לא פעם אחת להחזיר אותו אליי אבל הוא לא יודע את זה כי הוא לא הואיל אפילו לענות לי. לא להודעה שכתבתי לו, לא כשהתקשרתי, ואני בטוחה שגם אם אנסה מול פניו לפנות אליו הוא יתעלם ממני. כי הוא שפוי. הוא יודע שאהבת נעורים לא נמשכת לנצח, ושלא משנה מה נבטיח זה לא יתקיים, ושלא משנה מי אני הוא לא רוצה אותי בחייו כי בינינו… אני לא שפויה.