אני לא אתן לך למות, כי אם אתה תמות, אני אמות איתך.

"אני לא עוזבת אותך כאן לחסדי המורדים, לורן!" זעקה מבעד למבול הדמעות שזרם במורד לחייה.
הם עמדו בצד רחוב צר ומטונף, שכתמי דם כיסו את קירות הבתים בו. הרחוב היה דומם; כולם כבר ברחו מטה, למחתרת, או נהרגו על ידי המורדים. לורן הביט בה בחמת-זעם, שוקל את האפשרות לתת לה סטירה מצלצלת שאולי תפיג את קלות-דעתה באותו רגע, או לצעוק עליה. הוא נשען על הקיר ברפיון, מכיוון שלא היה לו במה להיאחז בכדי לדדות על רגל אחת; קרסולו הייתה מעוקמת בזווית מוזרה. לבסוף החליט שצעקות לא יועילו, ואף עלולים להסגיר את מקום הימצאם למורדים הנוראיים.
"רו, תקשיבי לי," לחש לה בצרידות. "את חייבת לברוח. אני רק אעכב אותך."
היא נדה בראשה בעיקשות. קולה רעד כאשר חזרה על דבריה בשנית: "אני לא עוזבת אותך, לורן. פשוט לא."
שערה השחור, אשר היה דבוק לעורפה בגלל הזיעה שנטפה ממנה, נד איתה כאשר הזיעה את ראשה מצד לצד. הדמעות כבר פסקו, אף על פי שעל לחייה נראו כתמי דמעות נוצצים. היא לא רצתה להודות בזה, היא ניסתה לשכנע את עצמה שזה לא נכון, אבל היא לא יכלה לעצור את דופק לבה המאיץ כאשר היא שומעת את קולו החמים של לורן. היא לא הייתה מסוגלת למנוע מעצמה מלהשתוקק למגעו בכל פעם שעזר לה לאחוז בצורה נכונה בפגיונה ואז אצבעותיו נטשו את ידה. היא חשה רגשות קירבה עזים כלפיו, על אף שלא ידעה מה הוא מרגיש כלפיה, האם הוא רואה אותה יותר מאשר ידידה שהוא נהנה לערוך עמה שיחות נפש ולעזור לה?
היא תמיד חשה מדקירת קנאה כאשר ראתה אותו משוחח עם מישהי אחרת, צוחק איתה, כנראה לא חושב עליה.. אבל זה לא מנע ממנה מלאהוב אותו. הוא היה נבון וחכם, וידע להרגיש במצבי רוחה שמשתנים. הוא הבין אותה, ידע לעזור, ידע לתת את החיבוק ברגע הנכון. ומראהו לא היה פחות מאופיו: שיערו בלונדיני חלק, עיניו בצבע השוקולד ממסות את קרביה בכל פעם שהביטה לתוכן, גופו מלא וחסון, עורו בצבע חלב, אצבעותיו זריזות וארוכות וחיוכו טוב-לב ומזמין.
היא ידעה שאם הוא ייהרג, הוא ייקח עם נשמתו מעלה גם את נשמתה. היא לא תשרוד בלעדיו ולו שנייה אחת בה לא יתקיים. לא, היא לא מוכנה לאבד אותו בידיעה שיכלה להצילו.
"את לא קולטת שאת תמותי?" הוא אמר את המילה האחרונה ברעד.
"אבל אם אנטוש אותך, אתה תמות. ואני לא רוצה שתמות." לחשה לו, וצמרמורת חלפה בגבה.
הוא התבונן בה בעיניו בצבע שוקולד, ולרגע קט ראתה את ערבוביית רגשותיו: סבל, כאב, כעס, תדהמה, ואולי אפילו.. חיבה ואהדה?
הוא נטש את קיר משענו, דידה על רגל אחת לעברה וחפן את פניה בידיו. הוא הביט לתוך עיניה הכהות כשוקולד מריר, ועורה השחום עקצץ לנוכח מגעו. כפות ידיו היו חמימות על לחייה, וקצות אצבעותיו שיחקו בשערה. המרחק ביניהם היה לא יותר משבעה סנטימטרים, ולורן חש בהבל פיה החמים והמתוק כאשר נשפה ברעד.
"רו, את יודעת ש.. שאת בן-אדם קרוב אליי. ואני יודע שאת לא רוצה שאמות," כשאמר על עצמו את המילה, משום מה זה לא הזיז לו. "וגם אני לא רוצה שלך יקרה משהו נורא. ואת רואה מה מצב הקרסול שלי, וכל שנייה כאן מקרבת אותנו למוות. את רוצה למות?"
"ל-לא.." מלמלה חלושות אך בהחלטיות.
"אז במקום להתמזמז כאן עם הזמן," הוא ראה אותה מחייכת וביטחונו שב לו, "נתחיל להזיז את עצמנו ליער, שם נמצאת הכניסה הסודית למחתרת." את המשפט האחרון אמר בקול כמעט לא-נשמע, למקרים שלא יבואו.
היא הנהנה, והוא התרחק ממני וידיו נשמטו מפניה. היא הצטערה על כך, אך ידעה שזה תאוותני מצידה. היא הושיטה את ידה אליו, ברצון לעזור לו ללכת, אך הוא נד בראשו בנחישות, השעין את ידו על הקיר וניתר מעלה-מטה בעקביות לאורך הרחוב. היא נבוכה מעט, אך מיהרה בעקבותיו וצעדה לצידו בשתיקה. צעדיהם היו שקטים, וכל פעם שנשמע רחש מסוים, נדלקה נורה אדומה בראשיהם והם האיצו בצעדיהם. הם עברו כבר את שלושת-רבעי הדרך לעבר היער, כשלפתע נשמע קול ירייה. דופק לבה של רו הצטלצל ורעם באוזניה, והפחד גאה בה; לורן תפס בידה ומשך אותה לתוך סמטה אפלה שהייתה על יד הגדר של היער, מאחורי פח זבל ענק. לשמע ירי נוסף, רו עמדה לפלוט יבבה חנוקה, אך לורן חסם את פיה בידו המיוזעת מן המאמץ. הם נשמו בשקט, צליל נשימתם משתלב ברוח הקרירה, ורו הרגישה בדופק לבו המהיר של לורן מבעד לחולצתו השחורה. הם עמדו צמודים, גבה נצמד לחזהו העולה ויורד כקצב נשימתו.
ואז נשמעו הצעדים.
הם התקרבו אליהם במהירות, וחרדו הסמוי של לורן גבר. אך הוא השליט על עצמו סדר; הוא היה חייב להישאר חזק, אם לא בשבילו, אז בשביל רו. שריריו נדרכו כשהצעדים נשמעו ממש מעבר לפח הזבל, אך הם חלפו על פני הסמטה ומיהרו הלאה. לורן ספר עד שלוש מאות ותשעים, עד שהיה בטוח שמי-שזה-לא-יהיה הלך משם. ואז ידו הרפתה מפיה של רו, ולפיתתו החזקה בזרועה רפתה. היא שאפה עמוקות עד שנרגעה, הביטה בלורן שהנהן לעברה בחטף, ויצאה איתו מהסמטה בצעדים שקטים ומהוססים. כאשר בחנו כל סנטימטר הנראה לעין ביער, וראו שאין שם אף לא נפש חיה אחת, נכנסו אליו ומיהרו דרך העצים הגבוהים ועבי הגזעים, שצמרותיהם הטילו צללים זעים על הקרקע המכוסה דשא רך. כך הלכו לעבר מפל איזדיג, השוכן במעמקי היער. מידי פעם העיפה רו מבט מודאג לעבר לורן, שצעד באומץ על רגל אחת ונאחז בעצים בשביל יציבה טובה. הוא לא עיווה את פניו בכאב, אך היא ראתה את הנשקף מעיניו החומות, אשר הסגירו את סבלו הרב. כאשר הגיעו למפל המים המרהיב, השתהו רגעים אחדים בכדי לבהות בו באהדה: המים נפלו בנתז מרמה גבוהה ביער אל אגם טהור-מים גדול ושליו. מסביב הקיפו את האגם עצי פרי, כגון עצי תפוח ואשכולית, ויצרו הרגשה של הטבע במלוא הדרו.
"קדימה?" לחש לה לורן שהתייצב לצידה, ידו אוחזת בחוזקה בגזע עץ מימין, עד שפרקי אצבעותיו מלבינים.
"כן." החזירה לו לחישה עמומה, ועכשיו כשהציעה לו את כתפה למאחז, הוא לא התנגד, הניח את ידו על כתפה ויחד הלכו אל המפל. רו עזרה לו לקפוץ על משטחי אבן שחיברו בין היבשה למפל, ובכל פעם שרגלו של לורן נחתה על האבנים, הוא נשך את שפתיו, אך לא הראה סימן לכאב, אלא רק נעץ מבט חתום במפל. לרו כאב הלב עליו. ככה הגיעו אל משטח אבנים גבוה שעליו נשפכו המים בשטף, והם טפסו עליו במאמץ; רו קודם, מכיוון שלא הייתה פצועה, ולאחר מכן עזרה ללורן לעלות אף הוא.
"אתה מוכן?" שאלה בניצוץ של דאגה במילותיה, אך הוא חייך אליה את חיוכו החמים והמלטף והנהן בהתמדה. הם נשמו עמוק, ואז חלפו דרך זרם המים של המפל. המים נפלו עליהם בחוזקה כזו, שכמעט נפלו והחליקו אל תוך האגם, אך הם לא נכנעו ועברו דרך מסך המים אל תוך מערה. המערה הייתה חצובה בסלע, רוחבה כשבעה מטרים ואורכה כארבעה עשר מטרים מעל ראשיהם של רו ולורן. הקירות היו מחוספסים, ומהמורות ושקעים היו ברצפת המערה. מים נטפו והשמיעו צליל שבר מהדהד. לורן נשען כעת על קיר המנהרה, והם מיהרו עמוק אל בטן האדמה. פתאום נעצרו, וניגשו אל הקיר לשמאלם; רו מששה אותו עד שמצאה בו שקע קטן, לחצה עליו ולפניהם נפער פתח. הפתח הוביל לגרם מדרגות לולייני, וכאשר החלו לרדת במורד המשופע והתלול הפתח נסגר מאחוריהם בחריקה עמומה. הם ירדו בו עד שהגיעו למסדרון רגיל לגמרי.
הם הגיעו למחתרת.
במסדרון צעדו אנשים רבים, וכאשר אחד מהם הבחין בלורן הוא מיהר לקראתו ולקח אותו לחדר במסדרון אחר. רו נותרה במסדרון הראשוני, נוטפת מים, וקיוותה בכל לבה שלורן יהיה בסדר.

כעבור ארבעה שבועות, בהם לא נתקלה בלורן כלל, מיהרה רו כאשר היא אוחזת בספרים ודפים רבים בידיה לאורך המסדרון אל כיתת הלחימה של המחתרת. פתאום התנגשה בדבר-מה חזק אך נעים, נפלה אחורנית והפילה את הציוד. היא החלה לאסוף את הציוד ומלמלה התנצלויות בלי להרים את מבטה מעלה, ואז, כאשר יד חזקה הושיטה לה דף, היא כמעט נבהלה. היא הביטה במעלה הזרוע, וראתה את לורן מחייך מעליה. הוא נראה טוב, כמו חדש, וקרסולו הייתה בדיוק בזווית הנכונה.
"לורן!" צווחה בשמחה, ובלי לחשוב פעמים שמטה את הציוד בשנית וחבקה אותו בחוזקה. הוא כרך את זרועותיו סביבה, ולחש לה: "גם אני שמח לראות אותך."
היא התרחקה ממנו מעט, סמוקה ונרגשת, ואז דעכה התלהבותה כשנזכרה במצב ביניהם. שקט השתרר, ורו נעצה את מבטה ברצפה. ואז ידיים חמימות עטפו את פניה שוב, והרימו אותם עד שעיניה ננעצו בעיניו. "רו.. אני.." הוא השתתק. כאשר ברחו למחתרת לפני ארבעה שבועות, הקרבה ביניהם הייתה גדולה, אך כעת היא הייתה מוחשית עוד יותר; כשני סנטימטרים הפרידו בין פניהם. ואז הוא רכן לעברה. מגע שפתיו על שפתיה מילא אותה תשוקה עזה כאין כמותה, והיא הצמידה את שפתיה אל שפתיו בעוז. פיו היה בטעם דובדבן, והיא גמעה אותו בשקיקה. ידיו נעו מפניה אל גבה ומטה, וכאשר לא נרתעה, כרך את זרועותיו סביב מותניה והצמידה אותה אליו. הוא הרגיש שסוף-כל-סוף הוא משתחרר מכול המתחים שבהם חש מאז פגש אותה, והיא הרגישה כאילו חלום מתוק מתגשם. אצבעותיה בחשו את שערו הבלונדיני. כאשר התנתקו, עיניהם היו נסערות.
אבל הם באמת היו מאושרים.
"לורן?"
"הממ?"
"אתה יודע שאני לא אתן לך למות, כי אם אתה תמות, אני אמות איתך.."