לא יודעת איך לקרוא לזה

ישבתי על הספסל, והסתכלתי עליו לרגע העיניים שלנו נפגשו, ומיד נפרדו,
הוא יפה חשבתי לעצמי, מעיין שישבה לידי לחשה לי ״ נוג נוג? על מה את מסתכלת?
או אולי כדאי שאני ישאל על מי?״
וצחקה לעצמה, ״ טוב לפחות יש לך טעם טוב״ היא אמרה, ״ מה מעיין אני לא מסתכלת על כלום!״ איזה קרציה חשבתי לעצמי, למרות שאנחנו חברות, יש בה כל כך הרבה דברים שאני שונאת.
שמענו את הצילצול ונכנסנו לכיתה,
ובאיזה שהוא שלב נמאס לי לפתור משוואות מטומטמות, אמרתי למורה שאני הולכת לשתות, יצאתי החוצה, ונכנסתי למחבוא שלי, זה היה המקום שהכי אהבתי בבית ספר,
רק אני ידעתי עליו, ואהבתי לשבת שם ולחשוב לעצמי, לדמיין דברים, לדמיין שאני פוגשת מישהו..
שמישהו רוצה אותי ואוהב אותי,
יש לי חברים אבל רע לי, ואני רוצה לאהוב, רוצה מישהו בוגר, שיבין אותי, שישמור עלי.
פתאום נפל לי כדור על הראש, משום מקום הוא הגיע, ואז שמעתי אותו אומר, ״היי! חברה הכדור נעלם!״ שמעתי את עצמי לוחשת, ״הוא לא נעלם הוא פה לידי.. ״
ראיתי את ראשו מציץ אלי מבין השיחים,
״מה את עושה כאן?״ חייך לעברי
לא עניתי לו, הוא נכנס והתישב לידי, זרק את הכדור לחבריו, ונשאר לשבת איתי, ״ איך קוראים לך״?
״מה זה משנה״ שאלתי בחיוך
״לי זה משנה״
״נגה״ עניתי, קצת מובכת
״ולך״?
״מה זה משנה״ חייך לעברי, חיוך גומות, ״ אז, ספרי לי קצת על עצמך״
״מה יש לספר?״ הסתכלתי עליו,
״ יש לך חבר״?