אני והוא\ סיפור אהבה מוזר ♥

זה היה כל כך מוזר אך כל כך יפה וככה זה התחיל:
אני הייתי, אתם יודעים הילדה הביישנית, השקטה. זאת שלא מדברת הרבה, שאוהבת להיות רוב הזמן לבד, ולקרוא ספרים.
והוא היה בדיוק ההפך הגמור ממני, הוא היה כל כך שונה ממני…
יום אחד הלכתי לספרייה שליד הבית שלי ובדרך, נתקלתי בו.

"אני מכיר אותך?" שאל.
"לא יודעת אם אתה מכיר אותי אבל אני כן." השבתי.
"איך זה שאת מכירה אותי ואני לא?" שאל בסקרנות.
"לא יודעת, כנראה שאתה עסוק כל היום בלראות רק את עצמך.." הייתי קצת מגעילה אליו.
"אמרתי משהו שפגע בך שאת ככה אליי? שאל, ונראה קצת מאוכזב.
"לא, מצטערת פשוט עבר עליי יום לא כל כך טוב ו.. לא משנה." אמרתי ונאנחתי.
"עבר עלייך יום לא טוב?" שאל בפליאה. אני יכול לעזור במשהו?"
"לא עזוב." אמרתי. "לא חשוב."
"בטוחה?" התעקש.
"בטוחה." החזרתי.
"טוב…" לבסוף נכנע. "אז…את מפה?" מיד העביר נושא.
"מה זאת אומרת?"
"את גרה פה בעיר?"
"כן, ברור.."
"מגניב אז אנחנו יכולים לשמור על קשר?"
"מצטערת אני ממש צריכה ללכת." כמובן שיקרתי. "ביי." נופפתי לו לשלום.
"חכי שנייה.." הוא צעק. "לא החזרת לי תשובה."
התרחקתי כבר, ואמרתי לו מרחוק:
"היה נחמד לדבר איתך…"
וככה בעצם עברו להם כמה חודשים ותמיד הייתי רואה אותו כי הוא למד איתי באותו בית ספר
אבל הוא לא ידע שאני לומדת שם…
כול פעם שהוא היה בסביבה התחמקתי איכשהו משם.
עד שיום אחד הלכתי במסדרון של בית הספר ושוב נתקלתי בו וכששמתי לב שזה הוא ניסיתי להסתיר את פניי אם שערי המתולתל והארוך אבל לא כל כך הצלחתי..
"אויי מצטער, כמעט הפלתי אותך." אמר והחזיק את ידי.
"לא נורא." אמרתי. "סולחת לך. אני ממש צריכה ללכת אז…" ניסיתי להתחמק ממנו.
"לא נראה לי שאת ממש יכולה ללכת."
"למה?" שאלתי בפליאה.
"כול הפנים שלך עטופים בשיער שלך." אמר וצחק. "הנה, תני לי לסדר לך את זה…"
"תודה." אמרתי והסתכלתי עליו.
"זה מוזר, את יודעת?"
"למה מוזר?"
"הייתי יכול להישבע שאני מכיר אותך אבל…"
"לא." קטעתי אותו. "לא נראה לי שאתה מכיר אותי, אולי בנאדם אחר שדומה לי אבל…"
"כן, צודקת זה בטוח זה.." הוא לא ניסה להתווכח אפילו.
"טוב, אממ… אני צריכה ללכת." אמרתי. "חברות שלי קוראות לי."
"היה נחמד להיתקל בך." הוא אמר בחיוך. "להתראות…"

כול הדרך לבית חשבתי רק עליו, לא יכולתי להוציא אותו מהראש.
למה בעצם אני לא מעיזה לדבר איתו?
להגיד לו שזאת אני, אותה אחת שהוא פגש בדרך לספרייה לפני כמה חודשים?
מחשבות תפסו אותי, וכול דקה שעברה המחשבות רק התרחבו…
פתאום שמעתי רעש של מכונית ומצאתי את עצמי באמצע הכביש כמעט נדרסת
ומישהו תפס אותי מאחורה ואמר:
"את בסדר?"
"כן, אני חושבת." אמרתי והסתכלתי עליו.
הסתובבתי לכיוון המישהו הזה שהציל אותי ו..כן, זה היה הוא.
"זאת את!" הוא צעק.
"מה?"
"כן זאת את, אותה אחת שפגשתי לפני כמה חודשים ואותה אחד שנתקלתי בה היום בבית הספר." אמר בחיוך רחב, כאילו מצא משהו שחיפש במשך שנים.
"כן, זאת אני." אמרתי לבסוף, כאילו נכנעת לרגשותיי.
"למה לא אמרת לי שאת לומדת באותו בית ספר שלי?"
"לא יודעת למה, כנראה שזה בגלל שפחדתי." אמרתי והורדתי את ראשי למטה.
"פחדת?" שאל והרים את ראשי. "ממה?"
"לא יודעת, תמיד ראיתי את החברות שלי יוצאות אם בנים ואז תוך שבוע נפרדות מהם ואז בוכות ובוכות ואחרי זמן קצר מוצאות חבר חדש ואני לא רציתי חיים כאלה. טוב לי איך שאני, לא לגמרי לבד, אם משפחה, חברים, בלי חבר.( והדגשתי את החבר.) ואז אתה הופעת ולא הפסקתי לחשוב עלייך אז פחדתי מהרגש הזה שנקרא אהבה אז העדפתי להתרחק ממך כי לא רציתי להיכנס לחיי האהבה המסובכים האלה…"
"גם אני לא הפסקתי לחשוב עלייך, מהרגע שאמרת לי להתראות מבלי להגיד לי איפה אפשר למצוא אותך, להיפגש, ולדבר שוב… המחשבות שלי היו רק עלייך, את היית נראית לי כמו ילדה מסתורית כשנעלמת ככה.. ואין לך ממה לפחד, האהבה היא הדבר הכי יפה שיכול לקרות לאדם." אמר והחזיק את ידי.
"לא יודעת, אני חושבת שאהבה נועדה רק כדי להרוס."
"לא, בזה את טועה." אמר. "אהבה אומנם הורסת אבל היא יותר בונה."

בקיצור לא דיברתי איתו מאז..
לא רציתי, אבל עדיין המשכתי לחשוב עליו..
עד שיום אחד הוא בא ואמר לי שהוא אוהב אותי והוא משתגע שאני לא איתו
ואני לא ידעתי מה לומר, ושוב העדפתי להתרחק אז נסעתי, נסעתי הרחק ממנו…

עברו להם חודשיים רבים, וכך גם שנים.
והכרתי בחור אחר, בחור מקסים.
ועכשיו כשאני כבר גדולה החלטתי להאמין באהבה אז התחלתי לצאת איתו.
יצאתי איתו כמה חודשיים והתפתח בנינו משהו מקסים.
הרגשתי שאני באמת אוהבת אותו אבל עדיין היה חסר משהו. פה, בלב. הרגשתי שמישהו חסר לי.
עוד חודש עבר לו ומצאתי את עצמי מאורסת לאותו בחור. הייתי שמחה, לא אכחיש, אך בתוכי ידעתי שלא רציתי את החיים האלה…
יום החתונה שלנו יותר ויותר התקרב, ואני רק הרגשתי שאני מתחרטת שבחרתי בחיים האלה…
השמלה הייתה כל כך יפה. לבנה, כל כך לבנה, בלי שום כתם וליכלוך, כזאת שתמיד חלמתי עלייה כשהייתי קטנה…
אבל אז, כשהכול היה על סף לקרות ולהפוך לאמיתי פתאום קרה משהו ששינה הכול…
הוא חזר, ואני רק: למה עכשיו? למה עכשיו שכמעט הייתי בטוחה שהצעד הזה להתחתן זה הדבר הכי טוב לעשות? למה עכשיו?
בקיצור הוא שמע איכשהו שאני מתחתנת והחליט להופיע אצלי בבית…
לילה לפני החתונה הוא הופיע אצלי במרפסת ואני לא האמנתי שזה באמת הוא.
…
"בבקשה תפתחי לי את החלון." אמר. "אני, אני מתחנן… בבקשה. לא הצלחתי לשכוח אותך, ומבטיח לך שניסיתי, ניסיתי לשכוח אותך אבל לא הצלחתי.."
"לא, אתה לא תהרוס לי את מה שבניתי עד עכשיו בבקשה תלך…" אמרתי, ועוד לא האמנתי שזה באמת הוא.
"בבקשה, אני רק רוצה לדבר איתך…" הוא נשמע אמיתי.
פתחתי לו את החלון והוא נכנס.. והשיחה בנינו המשיכה כך:
"אבל אני אוהב אותך, למה את לא יכולה להבין את זה?"
"עברו הרבה שנים, היינו רק ילדים, ואהבה של ילדים לא נחשבת.." אמרתי והנהנתי בראשי לשלילה. "ואני כפי שאתה רואה, המשכתי בחיי ואני מאושרת, אז בבקשה תלך.."
"את מאושרת? תסתכלי לי בעניים ותגידי לי שאת מאושרת!" אמר, כמעט צועק.
"בבקשה, תלך.." ישרתי מבט אליו.
"אני יודע שאת לא מאושרת, העניים שלך אומרות לי את זה.." אמר, והסתכל לי ישר לעניים. "בואי נלך, בואי נלך הרחק מכאן מבטיח לך שנחיה חיים טובים. בואי נלך מפה עכשיו, אני אוהב אותך ואני אתן הכול בשבילך.."
"לא, אני לא הולכת איתך, אני כבר החלטתי, מחר אני מתחתנת." אמרתי, פתחתי את החלון והוצאתי אותו.

עכשיו באמת הייתי אבודה, לא ידעתי מה לעשות. הוא חזר, אותו אחד שכל כך אהבתי בילדותי, הוא כאן.
ואני? אני מתחתנת מחר…
…
למחרת בבוקר- יום חתונתי.
הייתי כל כך נרגשת אך באותו זמן גם כל כך עצובה…
כל כך קיוותי שהוא לא יבוא ויהרוס הכול כי ידעתי שאם הוא יבוא אני אלך איתו.
כי הוא, הוא זה שבאמת אני אוהבת…
אבל הוא כן בא, ואמר שהוא לא יכול לראות אותי מתחתנת כי ככה הוא מאבד אותי, אהבת חייו..
אני אמרתי לו שכבר ממזמן וויתרתי עליו וזהו, זאת המציאות, אומנם קשה אבל זאת המציאות.
הוא לא הסכים לקבל את זה שאני כבר לא שלו, והוא שוב אמר בואי נלך, נברח מפה, למקום אחר, מקום שבו יהיה לנו יותר טוב מפה.
ואני? ידעתי שאני אלך איתו, כי הוא כל מה שרציתי, ועכשיו לא יכולתי לוותר עליו ,לא שהוא כל כך קרוב אליי…
אבל כל כך פחדתי מתגובתם של האחרים, במיוחד מהתגובה של האחד שאני צריכה להינשא לו, כל כך רחשתי אליו כבוד, והערצה. ובאמת שאהבתי אותו אבל לא האהבה שמגיעה לו, ולא רציתי לאכזב אותו ולגרום לו סבל כי הוא בנאדם טוב, ומגיע לו להיות מאושר, אך לא איתי.
דיברתי איתו, בהתחלה הוא סירב להאמין למה שאני אומרת לו, ואחר כך הוא הבין ואני כל כך נדהמתי מהתגובה שלו, חשבתי שהוא ילך להרוג את האחד שאני אוהבת אבל לא, הוא לא עשה זאת. הוא אמר לי שאם אני לא מאושרת לצידו אז זכותי לעשות מה שבא לי, ושהוא אוהב אותי, ותמיד יאהב אותי.
כל כך כאב לי לעזוב אותו, אבל בסופו של דבר עזבתי..

נסעתי רחוק, רחוק אם אהובי.. התחתנו וחיינו חיים מאושרים.
כשהייתי איתו הבנתי מה זה להיות באמת מאושרת, ליד האדם שאת באמת אוהבת ולא ליד מישהו שאת רק מרגישה עליו חיבה.

ואני כל כך שמחה שבחרתי בסופו של דבר את החיים שאני חיה היום. ואולי, מי יודע גם האחד שעזבתי היום מאושר, כמוני. ושמח בחלקו.
והכי חשוב: לא מצטער על שום דבר שעשה או שלא עשה.

הסוף♥