אני בוכה כי נישקת אותה

אני בוכה כי נישקת אותה. ורק שאלתי אם אתם זוג וגם לשאלה הזאת לקח לך זמן לענות.
ואני נשברת כולי לרסיסים, וכואב לי ורע. ואני לא מבינה מי אני בכלל ולמה אני אוהבת אותך.
ואתה לא עונה, והזמן עובר. ואני יודעת שעד הפעם הבאה שתענה יקחו שנים. אני עזרתי לך בכל מה שרצית, ביררתי אם היא בעניין. עזרתי לך להבין את עצמך. מתי תבין שזה לא לחינם.
אני רציתי להיות במקומה, לשבת מולך לאור פנס עלוב שמהבהב פה ושם, רציתי לאחוז בפניך ולהתנשק איתך מאה פעם. אני כל כך רוצה שפשוט תאחוז בי חזק, שלעולם לא תשחרר.
למה אתה לא אוהב אותי? כי אני פשוט אני? כי אני פשוט לא מספיק טובה בשביל זה…
או כי פשוט ככה זה הולך. אז אני לא רוצה, לא רוצה לשמוע ממך. אני רוצה לראות אותך ולבכות על הכתף שלך כמו עלוקה מטומטמת. עוקה חסרת עמוד שידרה.
ואני יוצאת מהבית, ורצה רצה רצה וככה לעולם. לברוח מכולם, לשכוח את הכל ולעזאזל איתך ואם כל החברים שלי. וזה קשה, כביכול. קשה כי אני חתיכת אידיוטית שחשבה שיש סיכוי, איך לא קלטתי שאתה מנצל אותי. איך! איך בן אדם כל כך נחמד ניצל אותי. להרגיש שאתה מחבק אותי, ורואה בי עזרה. רואה בי ייעוץ ולא יותר. להרגיש את המבט שלך עליי, ולהבין שזה בגלל שאתה חבר ולא יותר.
אני רוצה להיעלם, ולהיות אף אחד. אבל בו זמנית אני רוצה להתעלות מעליה, מעליך ומעל כולם.