אני אוהב לחם

אני אוהב לחם , הוא אומר לי.
"כל ילדי שנות החמישים ,אוהבים לחם "אני אומרת לו ונזכרת בסיפור של אמא שלי,שלא הייתי נרדמת אם לא היתה לי פרוסת לחם ביד. בצד אחד הדובי החום הבלתי נפרד ממני,וביד פרוסת לחם. רצוי נשיקה.
הוא יושב לידי במזנון.
ממלא צלחת עם תפוח"א ובשר וטובת את הפרוסה העבה של הלחם שבצע . אני תוהה , איך עם תפוח"א גם לחם?
זאת שאלה שאין לה תשובה. הוא מחייך אלי כשרואה את סימן השאלה על פני…
שלא יחסר, אני אומרת לו ושוב מחייכת.
הוא רזה וחטוב,הגיל עוד לא נותן בו את אותותיו. הגיל עדיין חס עליו ,
בעבודה הפיזית שהוא עובד , ולא מפסיק למרות שהוא כבר יכול להאט קצת את הקצב,יש לו סיפוק והוא אומר לי שבזמן הקרוב הוא לא מתכוון לצאת ממעגל העבודה. ואני מבינה אותו לגמרי. כי הוא יקמול.
תאכל ממי. תשבע . הרי מי כמוני מבינה אותך.
גם אני בגילי,לא מוותרת על הפחמימות,הטעימות, המנחמות המביאות מרגוע לנפש.
לפעמים אני רואה תמונות של נערות מזות רעב, עם בטן שנדבקת להן לגב ועם מבט עצוב של ילדי ביאפרה. למה ? אני שואלת את עצמי?
למה זה טוב? הרי רוב אוכלוסית העולם השבע , לא נראים בדרך כלל כך, ולמה בתקופת האמן המפורסם בוטיצ'לי היו מציירים את הנערות , וגם את הצעירות ביותר,שמנמנות ושמחות, מדושנות עונג.ועוד יקום דור חדש שלא יעצים את הרזון והדקיקות של הנערות וגם של הנערים.
אז ממי,אני מקווה שאני עוד אחיה ואראה את המהפך הזה ,עוד בדורי.
ואתה עוד משהו?
רק מי שהיה פעם חולה כמוני והיה רזה כמו גבעול,והג'ינס נזל עליו… יכול להבין שרזון לא תמיד יפה,הוא מביע חולניות, וכשהוא מגיע עם קרחת , בכלל הסיפור מקבל תפנית מעולמות אחרים שכבר רצינו לשכוח.
אז תאכל ממי ותהנה. החיים קצרים, לא צריך לעשות מזה סיפור.