אולי הפעם?

אני אוהבת אותו, יותר ממה שחשבתי שהלב שלי יכול להכיל.
אני אוהבת אותו עד כאב אני מחכה לרגע שמשהו יקרה שהוא יכעס עליי שהוא יוותר שהוא יגיד משהו וילך ולא ישאיר עקבות…
זה לא קורה הוא שב לכאן מידי יום מחייך אליי מחבק אותי ועוטף אותי באהבה לא מוריד ממני את העניים דואג לי בלי סוף, הוא דואג שאני ידע שהוא תמיד כאן ושהוא הולך לשום מקום, דואג להפיג את כול החששות שלי.
אני חושבת שנפלתי חזק! אבל זה לא כואב, כי הוא מרכך את המכה בידיים החמימות שלו, העניים שרואות אל תוך הנפש וקוראות כול פיסת מידע ממני.
קשה לי לקבל את המילים האלה "אני אוהב אותך" שוב ושוב, זה חייב להיות חלום.
הרי זה לא יכול להיות שהוא באמת מרגיש כמוני, בכזאת עוצמה שאני סוגרת את העניים אני רואה אותו… אני רואה אותו נושק לי על המצח ואומר לי שכול הצרות ימשיכו לרדוף אותנו אבל הוא כאן איתי.
אני קופצת מהמיטה בבוקר בתקווה לראות גם היום את הפנים שלו. כבר חודש שלא הזלתי דמעה, אלה התחלתי להתמודד אם החיים האלה כמו אישה בוגרת.
הוא הכי חשוב לי, לא הייתי מאמינה שזה אפשרי תוך זמן כל כך קצר לשמוח על מישהו שיגבה אותך לא משנה מה ושיחזיק אותך חזק שלא תפלי ברגעי משבר.
אולי זה משמעות האהבה? ככה זה מרגיש? אמא אדמה זרעת בכולנו את זרעי האהבה למה כול כך מעטים מטפחים אותם? ולמה אני כול כך מפחדת?