"אני אוהב אותך"- "פאנפיק" אחר לסיפור שלי (חלק 7)

כשעתיים לאחר מכן, מאל והילדים (דילן, האנטר ומארי) הלכו ברחוב בחזרה אל הפנימייה, לאחר סיבוב קצר בעיר. אוטובוס עצר בתחנה שעל סף המדרכה, ולאחר שהדלת שלו נפתחה יצא ניר עם פנים נפולות אל הרחוב.
מאל שם לב אליו ופנה אל דילן. "תמשיכו בלעדי, אני אגיע אחריכם."
דילן הנהן בהסכמה ולקח את האנטר ומארי תחת חסותו בדרך חזרה הביתה.
"מה קורה, אח?" מאל שאל ניר עם מבט חיובי על פניו.
הוא לא ענה לו. הוא הסתכל עליו לרגע בפרצוף מיואש ונאנח.
"מה קרה?" מאל שאל בדאגה.
"זה באמת כלום." ענה.
"אני יודע מתי אתה משקר בשביל לא לדבר על משהו שמציק לך."
"אז בוא לא נדבר." ניר הציע. "פשוט נשכח מזה ונחזור לשגרה."
"אין לנו שגרה." אמר. ניר התחיל ללכת לכיוון הפנימייה בפנים נפולות. מאל תפס בזרועו ועצר אותו. ניר הסתובב לכיוונו וביקש במבטו שיעזוב אותו. "אני לא אתן לך ללכת ככה. חכה רגע, אני אתקשר למישהי שתוכל לעזור לך." הוא חייך, וניר היה נראה מעט מודאג, אך בכל זאת, הוא החליט לסמוך עליו בקשר לזה.

כרבע שעה לאחר מכן, מאל כבר חזר לפנימייה ושם את התיקים של ניר בחדרם.
צלצול הפעמון הדהד ברחבי המבנה הגדול. מאל מיהר לפתוח את הדלת. מולו עמד מתנשף בכבדות ומזיע בחור צעיר ששיערו ברונטי ועיניו אדומות.
"אני מכיר אותך. קרלוס?"
"מרקוס." הוא ענה, עדיין מתנשף. "אני מחפש את ניר."
"הוא לא כאן." השיב מאל.
"אתה יודע איפה הוא?" שאל מרקוס.
"כן, אבל-"
"בבקשה, אני חייב לדבר איתו." התחנן. "אני חייב להגיד לו שאני מצטער, ושהייתי מטומטם."
"לפי הגישה שלו לפני כן, אני מניח שהוא הבין את זה כבר לבד." מאל ענה בעוקצנות.
"בבקשה." מרקוס ביקש שוב.
מאל היסס אם לתת לו את התשובה או לא. אך אחרי חשיבה קצרה ומבט ממושך וממוקד במרקוס, הוא הגיע להחלטה.