"אני אוהב אותך"- "פאנפיק" אחר לסיפור שלי (חלק 6)

ניר ישב על אחד מהספסלים שבתחנת הרכבת הגדולה. הוא בהה בכרטיס שבידו ורק חשב עד כמה הוא רוצה לחזור הביתה, לאח שלו, ותהה מה יגיד כשיחזור. כולם ישאלו אותו איך היה, ומה הוא יענה? "בזבוז של זמן. תודה."
לרגע הוא היה בטוח שהוא שמע מישהו קורא לו. הוא הסתכל מסביבו אבל נראה שזה היה רק הדמיון שלו. בפעם השנייה היה לו יותר ספק בדמיון שלו כששמע שוב מישהו קורא לו, הפעם שמע זאת בבירור, אף על פי שהקול היה חלש.
בפעם השלישית כבר לא היה לו ספק. הוא קם והתכונן להיפגש שוב עם מרקוס, שהגיע והתקרב אליו לאחר שנראה היה שרץ כל הדרך עד לתחנה.
"באת להתנצל?" ניר שאל.
"כן." מרקוס עדיין התנשף. "אבל גם באתי להגיד לך שאני הבנתי שטעיתי."
ניר הביט בו באדישות, ולא היה נראה שמה שאמר לו הרשים אותו במיוחד.
"תקשיב, אני לא התכוונתי. פשוט, אבא שלי תמיד לימד אותי לא לבטוח שמי שלא נולד ערפד. הוא תמיד אמר שהם, לא טהורים,"
"אז אני לא טהור?" הוא שאל בהרמת גבה.
"לפי אבא שלי. אבל תבין, אני לא חושב ככה." מרקוס הסביר. באותו הזמן הרכבת שיצאה לעבר רוזנסול כבר הגיעה לתחנה.
"מרקוס, תעזוב את זה. אתה לא משפר את המצב בכלל." ניר לקח את התיק שלו ובא לעלות לרכבת. מרקוס תפס בידו.
"רגע." הוא אמר. ניר הסתובב אליו. "אני אוהב אותך. אני באמת אוהב אותך."
ניר ניער את ידו מהאחיזה של מרקוס. "זה חבל." הוא עלה לרכבת, ורגע לפני שנכנס לתוך הקרון הוא אמר לו את המילה האחרונה. "הייתי רוצה להגיד שאני מצטער, אבל, אני לא מרגיש ככה."