אני אוהבת אותך, יותם

הוא הלך – והוא לא יחזור.
הוא היה בשבילי כל דבר, כל הזמן שיש בעולם וכל מקום שיש אצלי בלב.
אהבתי אותו כמו אח, כמו חבר, אבל זה – כבר מוגזם.
נפגשנו באיזה פארק, לא משהו רציני. אנחנו חברים טובים מגיל קטן, אז לא היה לנו חסר על מה לדבר.
"מה קורה? מה חדש?" הוא שאל אותי בתמימות, כאילו שהוא לא יודע….
"אולי תגיד לי אתה מה חדש?" אמרתי לו בחשד שנראה על פניי, כיווצתי את גבותיי וסרקתי אותו במבטי.
"לא יודע…. אין לי כלום לספר…" הוא אמר לי, שוב באותה תמימות שנואה עליי. איך הוא מעז להסתיר דבר שכזה מחברת נפשו הקרובה ביותר ויותר מזה, מהבחורה שמאוהבת בו מהמבט הראשון. "אולי – זה?" שאלתי בקול רוגע מזויף, הנחתי את התמונה בידו ורצתי משם כשדמעה מלוחה זלגה על לחיי, עברה על פניי ולבסוף הכתימה את חולצתי.
'איך יכולת….?' חשבתי לעצמי, רציתי לצרוח לשמיים, פתאום הרגשתי טיפה נחה על כתפי והסתכלתי למטה. אלפי טיפות גשם נפלו על פניי, נפלתי על ברכיי על המדרכה האדומה והעצב פרץ ממני במכות בכי נוראיות.
"איך יכולת?!?!?!" צרחתי לשמיים בעוד הגשם ממשיך להרטיב את בגדיי.
"גל, חכי! אני מצטער! גל, איפה את?!" שמעתי את קולו מהדהד באוזניי.
לא יכולתי לסבול את התמונה הזאת יותר, היא עינתה אותי ברמות שאני לא יכולה לתאר.
"גל!!!" הוא צעק כשראה אותי שוכבת מכווצת על המדרכה, חושבת על הימים הטובים שלנו יחד, אלה שנמחקו עם השניות הארורות שבהן ראיתי את התמונה העלובה הזו.
"גל! אני כל כך מצטער! זה לא היה בכוונה, ואני ממש לא שמתי לב למה שאני עושה…."
הוא חושב שאנחנו חברים טובים, לא יותר מזה, אפילו שביום ההולדת שלו אחותי ענבר הכריחה אותי להגיד לו שאני מאוהבת בו. אבל הוא לא יודע מה אני מרגישה אליו באמת.
"גל, את בסדר?" הוא אמר בקול דואג, שם את ידו האחת מתחת ראשי ואת ידו השנייה מתחת לגבי המקופל, הרים אותי בזרועותיו והשתעל קלות. הרגשתי את הגשם ושמעתי אותו מטפטף עלי ידיו הארוכות והוא הוריד אותי על הספסל הקרוב ביותר שמצא.
לא הוצאתי מילה מפי עד שהוא הניח אותי על הספסל ואחז את פניי בכף ידו הרטובה. "גל, למה עשית את זה?" הוא שאל אותי וליטף את פניי למשך כמה שניות.
"אני… אני אוהבת אותך, יותם. באמת." אמרתי לו נואשת, לא יכולתי יותר לשמור את זה בתוכי.
"אבל… חשבתי שאמרת את זה ביום הולדת שלי רק כי ענבר הכריחה אותך, זה… לא נכון?" הוא שאל בתמימות, לא שמתי לב שבינתיים הנחתי את ראשי על חזהו וניגבתי על הדמעות מעיניי האדומות ומשכתי באפי. "לא, אני באמת אוהבת אותך. לא יכולתי לסבול את התמונה הזאת יותר, אז… עשיתי מה שעשיתי." אמרתי לו והוא חייך אליי, כאילו לא קרה שום דבר, לא התמונה ולא 14 השנים שאנחנו החברים הכי טובים.
"גם אני אוהב אותך, גל." הוא אמר ונשק לראשי. הגשם לא הפסיק לרדת, והרגשתי את חום גופו של יותם אפילו שקפאתי מקור.
"אני…." התחלתי לומר לו, אם כבר עשיתי את זה אז אני אגיד לו מה אני מרגישה עד הסוף, אבל נקטעתי על ידו, הוא הניח את אצבעו על שפתיי ושתקתי. הוא רכן אליי, לא הבנתי מה הוא מתכוון לעשות אך לא זזתי, ותוך רגע שפתיו נצמדו לשפתיי בתיאום מושלם ועצמתי את עיניי בהנאה.
"אני מרגיש בדיוק כמוך." הוא אמר, חייך אליי את חיוכו המדהים והושיט יד לשערי הכהה. הוא אחז בגומייה שלי והוריד אותה משערי. פיזרתי אותו ונתתי לו להתבדר ברוח הקלה בעוד יותם משחק בו ומושך קצוות ממנו ומניח אותם על כתפיי.
אחזתי בכתפיו, חייכתי אליו חיוך מאושר וזה קרה.
התחברנו לנשיקה מדהימה ונשארנו שם, יושבים על ספסל באמצע הרחוב כשהגשם יורד עלינו ומרטיב את בגדינו העבים.