אנדראה

אנדראה.

את אנדראה פגשתי בהודו בפעם הראשונה, זה היה בנובמבר, במקום שנקרא האמפי. אי אפשר לתאר במילים את אנדראה כשם שאי אפשר לתאר את האמפי שבה הנוף משתנה בכל יום, הרים שמלאים בסלעים בזוויות לא הגיוניות, אבן גדולה נשענת על כמה אבנים קטנות במבנה שלם שנראה שעומד להתמוטט בכל רגע אך עם השנים נוצרה בינהן מין הרמוניה מדהימה של קטן תומך בגדול ואבן גדולה תומכת במאות סלעים קטנים. האמפי מוזרה, בהחלט, גם אנדראה הייתה מוזרה, היא היתה יפהייפה, עיניים חומות עמוקות שנשענות על אלפי נמשים מתחת לאף, יכולתי לבהות בהם שעות, לנסות לספור כל נמש וכל נקודה שבמבט ראשון נראה כאילו הונחו על ידי אמן מפואר שצייר יצירות אומנות הרבה יותר מסובכות ממנה אך תמיד התגאה ביצירה הזאת שמבחנתו הייתה מושלמת. לאנדראה אין שם משפחה, היא הולכת יחפה ממקום למקום, עוברת, הולכת, קמה, מתיישבת, שותה ושוב הולכת.
כשפגשתי בה בפעם הראשונה לא הבנתי את הנפש הזאת שלה, היא תמיד הייתה מרוחקת, היא תמיד עושה מה שהיא רוצה, קשה להתקרב, כמעט בלתי אפשרי. אנדראה לא רוצה שיתקרבו אלייה, אם הצלחת זה רק כי היא רצתה להפתח בפנייך . לאנדראה לקח הרבה מאוד זמן להפתח אלי, במקום מרוחק מהאמפי כשם שאנדראה רחוקה ממני עכשיו. את השיחה האמיתית הראשונה עם אנדראה עשיתי על אי מבודד עם דקלים שמונחים על חול לבן שמלטף אותך במין הרגשה ממכרת שסוחפת אותך להכנס אל תוך עולם של רוגע ושלווה אמיתית. הים השקוף עם גוון התכלת מזכיר לך שאתה רק בן אדם קטן אל מול העולם הגדול והמושלם לפרקים הזה.
זאת הייתה שעת ערב מוקדמת, השמיים נצבעו בצבעים של כתום, צהוב, סגול ולבן שביחד יצרו מין סימפוניה של צבעים בשמיים.
האווירה על האי רגועה מאוד, שקטה, השקט על האי יכול בקלות לגרום לך לשיגעון רגעי, אולי זאת הסיבה שבאותו ערב הייתה לי את השיחה האמיתית הראשונה עם אותה מלאכית ספרדיה בשם אנדראה.
השקיעה כבר הגיעה לסופה והערב החל לרדת על אותו אי קסום ואיתה ירדה התאווה שלי לאלכוהול, את האלכוהול הכירו לי בגיל צעיר אך לא התאמנו.
אפשר להגיד שזאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון, אם אנסה להשוות את האהבה שלי לאלכוהול אהיה חייב לפנות אל העולם הגשמי ולדמות אותה לאהבה של זוג מבוגר בשנים האחרונות של חייהם, האהבה כבר מזמן מתה והמשיכה והתפתחה לדברים אחרים, אך משהו נשמר והחזיק את אותו זוג במין קסם. ככה אני אוהב אלכוהול, כמו גבר זקן שנשאר עם אשתו כי זה מה שהוא מכיר, למד ואהב.
באותו ערב הייתי צריך שני בקבוקי וויסקי כדי להגיע איתה לחוף בסוף הלילה. החול היה לח וקריר, האוויר היה עטוף באבק כוכבים ואנדראה הייתה יפה מתמיד, אולי זה האלכוהול ואולי זה לא, בכל אופן לא אצליח לשכוח איך היא נראתה באותו ערב.

אנדראה הייתה צעירה בת 22, מלצרית מספרד, אני לא יודע מאיפה, רק יודע שהיא מספרד. הייתה מלצרית בבית קפה שכונתי באחת הכיכרות המרכזיות של העיר, אף פעם לא הבנתי איך אנדראה המיזנטרופית שונאת אדם הקטנה הזאת הייתה יכולה לעבוד עם אנשים ולזרוק על עצמה חיוך מזוייף בכל יום ולקרוא לזה עבודה. דימיינתי אותה מדברת עם לקוחות בחצי חיוך, קריצה שלמה, דיבור חד ומבט שנון, ככה ציירתי אותה בדמיון שלי, ככה היא נראתה לי גם במציאות.
אנדראה הייתה ההפך ממה שהציגה לכולם, מתחת לנפש הציפור הזאת הסתתרה לה ילדה עדינה ושברירית רגישה עם סיפור ועבר. כמה עבר כבר יכול להיות לילדה בת 22? תלוי מי כתב את הספר.
היה לה חלום, אנדראה רצתה לטייל בכל העולם לראות, לחוות, לטעום, לגעת, להרגיש, לדעת, ללמוד ולהיות. את כספי המלצרות שהרוויחה בלבישת תחפושת היא השקיעה בכרטיס טיסה למקום אקזוטי כזה או אחר. מהר מאוד לקח לה להבין שהיא לא מוצאת את עצמה, לוליינית קרקס בכנס של רופאים, אנדראה לא יכלה לשמוח, אותו צחוק מתגלגל שגורם לכאב בטן שיאפיין אותה עם הזמן נראה כמו בדיחה גרועה לעומת איך שהיא הרגישה שם.

הגאות החלה להכות בחוף ואיתה החלה ההתעוררות, אנדראה לא מה שחשבתי, איך יכולתי לטעות ככה לגביה, ידעתי נשים בעבר חשבתי שהבנתי נשים, טעמתי למדתי ונפגעתי אין ספור פעמים כדי להגיד על עצמי שאני איכשהו מבין נשים. אנדראה הייתה סתירה מצלצלת למה שחשבתי.
ככל שרציתי להתקרב, ככה רציתי להתרחק, רציתי כלכך להכנס לתוך המוח שלה, להבין אותה יותר מקרוב שפחדתי להפתח בעצמי ונסעתי לעטות על עצמי מסיכה של מישהו אחר, צד אחד מלטף צד שני נושך, אנדאה הייתה מלאך מבחינתי ושטן באותו אדם. היא הפחידה אותי, הפחידה אותי המחשבה שאולי אני אוכל להחליף את זאת שכבר כלכך הרבה שנים האין שנייה.
זה לא פשוט שיש לך את האין שנייה, בכל אחת שתכיר תראה אותה, תרצה אותה בכל שיחה, בכל ארוחה, בכל עצירה ברמזור תחפש אותה ברכב שליידך, כל זיון תחשוב מה היא עושה, הבושם שלה יזכיר לך את מה שכל כך תרצה לשכוח, השם שלה ייקח אותך למקום רחוק מהמקום שבו אתה נמצא כרגע.
הסיבה שפחדתי מהנדראה היא מאותן סיבות שהזכרתי קודם, ידעתי שהיא בשניות יכולה להתעלות על כולן ולקחת את התואר השנוי במחלוקת של ״האין שנייה״.
למרות כל זה וכל הפחדים ולמרות שאני ממשיך את המסע שלי והיא בכלל חוזרת לארץ ויש לי עוד כלכך הרבה זמן בלעדיה, זה היה שווה את זה. נכנסתי בכל הכוח אל העולם הזה שנקרא אנדראה.

כל התקופה על האי התמכרתי, אני פה, ספרי לי הכל, מי את, מה את, מאיפה את באה, לאן את הולכת. רציתי לדעת הכל עלייה, נשאבתי. אנדראה לא החסירה בפרטים, מה שלא שאלתי היא נידבה וסיפרה, ככה היה כל ערב. למען הגילוי הנאות ובתור אחד שמתהדר באהבת נשים לא שכבנו, אפילו לנסות לנשק אותה לא היה לי האומץ ואפילו שבאחד הערבים הזמינה אותי אנדראה אלייה לבקתה לא היה לי את הביצים סליחה על הביטוי, לקום ולעשות משהו. הבקתה שלה הייתה רחוקה משלי בכמה עשרות מטרים אבל הפעם הדרך אל הדלת שלה הייתה שונה, השביל הקצר שהוביל אלייה היה נראה כמו מסלול ריצה, עצי הדקל שבצדי השביל נראו גבוהים ומרוחקים ואנדראה נראתה קרובה מתמיד. דיברנו מעט, צחקנו קצת יותר, שתקנו ונרדמנו. לא הרבה קרה באותו ערב, מבחינתה בכל אופן, אני כמו שהזכרתי, עמוק בפנים, מטאפורית כמובן.
הגיע הזמן לעזוב את האי ולחזור אל מקום מפלתם של אותם היפים בשנות ה- 60 שהיום הפך להיות מקום עם אינטרנט אלחוטי, תפריטים בעברית וג׳חנון בשבת בבוקר.
שגרת היום בגואה פשוטה מאוד, לא צריך לחשוב על כלום, אתה לא חייב, כל אחד עושה כרצונו, לובש מה שרוצה, נועל מה שיבחר, יאכל ארוחת בוקר באמצע הלילה ויחשוב על שקיעות בזריחה.
בלילה הראשון אנדראה הפצירה בי ״אני ישנה איתך היום״. משהו בהזמנה שלה הפעם, למרות שהיא הזמינה את עצמה, היה שונה.
נשארנו לשבת, עשינו מה שרוב הזמן גואה מלמדת אותך לעשות- לעשן והרבה. אז המשכנו לשבת ולעשן עד שהגיע הזמן ללכת לחדר. נשכבנו על המיטה ודיברנו שוב דיברנו, דיברנו הרבה אנדראה ואני.השיחה התארכה ואיתה השעה ואני כמובן בשלי, פחדן. עד שאנדראה פשוט אמרה..

אנדראה נעלמה לי.
קמתי לבוקר מוזר, התיק שלה, שהיה מונח על הקיר בפיזור יפהייפה ולא מסודר כבר לא היה שם. לא פתק, לא מכתב, לא רמז, אנדראה נעלמה. החדר התחיל לחנוק אותי, לא היה לי אוויר. הייתי חייב לנשום, לצאת מהחדר. הכל הסתובב סביבי, לא הבנתי מה קרה פתאום, כעסתי כלכך, כאבתי כלכך. ההתחלה הייתה נוראית, הפחד הכי גדול שלי התממש, אנדראה הפכה להיות האין שנייה.
השבוע הראשון הרגיש כמו סרט, משהו לא אמיתי מבחינתי היה באוויר, לא הסכמתי לקבל את העובדה שהיא לא פה יותר, שאין יותר אנדראה. ידעתי שזה לא סתם, היא לא ירדה לאכול או לקנות משהו והיא כבר חוזרת, אני לא אראה אותה יותר. חיפשתי אותה בכל מקום, כל מסעדה, כל דירה, נסעתי שעות על טוסטוס מקרטע שהרעש שלו עזר לי להסיח את דעת המחשבות שלא שחררו ולא עזבו אותי אפילו לשנייה. שאלתי את כולם, מי לא ידע שאני מחפש אותה, חברים כבר איבדו עיניין ואמרו לי לשחרר, רוכלים בשוק החלו לשאול אותי לשלומה ואם מצאתי אותה. החלטתי שאני לא מוותר, לא הפעם, על אחת כמו אנדראה לא מוותרים, אי אפשר, ידעתי שגם אם אנסה לשכוח ולהמשיך הלאה, אתקל בקיר של רגשות שעם השנים למדו להתאחות ליציקת בטון משוריינת והפעם לא ישברו ולא יתנו לי לוותר.
עם הזמן הפכתי את הכעס להבנה, ככל שחשבתי עלייה יותר ככה הבנתי כמה אידיוט הייתי שבחרתי לכעוס במקום להבין שכזאת היא אנדראה,היא הולכת יחפה ממקום למקום, עוברת, הולכת, קמה, מתיישבת, שותה ושוב הולכת. הפעם אני זה שהיא הלכה ממנו ואין מה לכעוס. אבל יש כלכך הרבה לעשות.
המסע שלי הפך מגילוי עצמי ויבשות למציאת אותה יצירת אומנות חד פעמית שנדהמתי ממנה ונמכרה למרבה במחיר מבלי שיש לי את הסכום לרכוש אותה ממנו.

החיפושים אחרי אנדאה נמשכו כשישה חודשים, שישה חודשים שבהם אני ניזון משמועות של העוברים והשבים. כל קצה חוט הוא עולם בשבילי. כל אדם האומר שראה אחת העונה לתיאור המושלם של אנדראה ישר גרר אותי להגיע למקום שממנו בא. כך הייתי, הלכתי ממקום למקום, נסעתי שעות בדרכים נוראיוות, על כבישים שלא ידעו רכבים ושבילים שלא ידעו את הדרך. ימים לקחו לי כדי להגיע לכל מקום. אך כל ניסיון כזה או אחר עלה בתהו. תמיד פיספסתי אותה ביום או יומיים והיו מקומות שכלל לא הגיעו אליהם אנשים מבחוץ מאז שאנדראה נולדה.
זה היה בוקר יום ראשון. התעוררתי מחלום לחדר הגסט האוס שלי. הוא היה גדול החדר, גדול מדי בשבילי, הקירות היו צבועים בסגול מלוכלך שהתבייש בצבע שהיה בעבר, טלוויזה ישנה הייתה תלויה במין חיבור רעוע על קיר מקולף והציגה סרט בשחור לבן עם סאונד צורם בשפה זרה. המיטה הייתה זרוקה בפינה של החדר, יכולת לראות את כל כל הגודל של החדר ממש בשנייה שאתה הולך לישון ולתת להרגשת הבדידות לחבק אותך עם נשיקת לילה טוב.
משהו בחלום הזה העיר אותי. משהו בחלום הזה, אולי זה התת מודע שלי שדחק בי להתעורר, שלח אותי בשנייה שפקחתי את העיניים המבולבלות לריצה מדוייקת אל עבר הדרכון.
מסתכל על התאריך, בודק בפלאפון, שוב בוהה בדרכון ושוב חוזר לבדוק. הויזה שלי נגמרת בעוד ארבעה ימים. זה הכה בי- הגיע הזמן לחזור הביתה. איפה אני בכלל, מה אני עושה פה? לאן התרחקתי? מה ניסיתי להשיג בזה? התחלתי לכעוס על עצמי. אידיוט! מה קרה לך?! רדפת אחרי בחורה לכל המקומות האלה? מה חשבת שתמצא אותה? ואם היית מוצא, מה אז? מה היה קורה. כעסתי על עצמי כל כך, אך ככל שהייתי עסוק בלארוז ולדאוג לכרטיס טיסה ומונית שתיקח אותי לכפר הקרוב שמשם אקח מונית אחרת ואמצא דרך להגיע בשלושה ימים לשדה תעופה ככה תחושת התסכול והעצבים הפכה לאכזבה נוראית. כל הדרך לשדה התעופה חשבתי רק על דבר אחד. איך לא מצאתי את אנדראה שלי. לאן הגוזל הקטן והשברירי הזה הלך. מה יהיה עכשיו? עד היום סיפרתי הרים וגבהות לאנשים המישוריים ששמעו ממני בארץ.
איך אחזור ככה בידיים ריקות? מחברות של חוויות, וספרים של תקווה הבאתי איתי לכל אחת מהשיחות עם האנשים שחיכו לי בארץ, ועכשיו אצטרך לעמוד מולם עם אוויר בכיסים ועיניים מובכות וריקות מתוכן. הם לא ישאלו, אני יודע, הם יודעים וככה זה ישאר, באוויר.
אין התחלה ואין אמצע, יש סוף.

הפקידה בדלפק של אל-על קיבלה אותי בחיוך מזוייף עם טון מתנשא, היא הרי מאופרת עם חליפה וריח בושם ששמורגש שהונח על העור החלק שלה לפני שעלתה למשמרת ואני עם ג׳ינס קרוע, חולצת טי שרט לבנה עם שאריות של הודו עליה וכפכפים.
״איך היה!״ הפצירה בי הבובה הרובוטית בלי להתכוון ובטעות להראות חיבה או אמונה בשאלה שכרגע שאלה. נפלא! עניתי. ״הודו מדהימה״ המשכתי להוסיף אולי אוכל לקבל ממנה עוד כמה מילים בעברית שכל כך התגעגתי לשמוע. היא הרימה את מבטה מהדרכון שלחה מבט והוסיפה חיוך. לא מילה אחת מיותרת.
יש לך ״אובר וויט״ זה תוספת כסף אבל אני אוותר לך-״רק הפעם אה״ והוסיפה קריצה. נורא שמחתי מאותו וויתור של אותה דיילת שאת שמה הספקתי לשכוח כבר בשנייה שהסתובבתי. סוף סוף לא להתחנן לזוטות ולא להסביר את עצמי עם ידיים ותנועות של קוף.
השדה תעופה היה מבחינתי מפלצת בטון שסוגרת עלי את כל מה שלמדתי לוותר עליו, חנויות של בגדי מעצבים מכל עבר,שמות של בשמים, טעימות של יין וויסקי איכותי מוגשות לך על מגש כסף כמו פיתיון שאני שמח ליפול בו. הודעת טלפון לאמא ״להביא לך משהו מהדיוטי? יש פה את הבושם שלך וזה רק 60$״.
60$.. הייתי קונה מפעל בשמים כולל עובדים בסכום הזה באחד מהכפרים שפגשתי במרדף אחרי הנסיכה שלי.

התיישבתי לאכול את ההמבורגר שכל כך חיכיתו לו ואיתו התיישבו המחשבות. ״אולי זה ככה״ חשבתי לעצמי, אולי פשוט זה מה שצריך היה לקרות..״קארמה״ כמו שהודו כופה עלייך ללמוד ולהאמין. לא הצלחתי לסיים את הארוחה כמו שלא הצלחתי לסיים את המחשבות.
קול מנומס קורא לי להגיע אל שער הטיסה. לא שמתי לב שהזמן עבר כלכך מהר, אולי זה האוכל אבל כנראה שזה בגלל אותן המחשבות שלא רוצות להפסיק לצוץ.
אני מגיש את הכרטיס שלי לדייל מר עם ריח מתוק בידיים רועדות. מרגיש את הדופק עולה והרגשה כללית של חוסר נוחות מתחילה להופיע לי במעלי עמוד השדרה.
אותה הרגשה שמלווה אותך כל היום אם שכחת לכבות את הדוד או להשאיר אור דולק לכלב. שנייה לפני שנכנסתי למטוס, כשכבר מריחים את הארומה המחניקה של המטוס והמבטים העייפים של הדיילות מלווים אותך להכנס, נעצרתי. איך אני יכול לחזור הביתה? היא כאן עדיין, אני יודע, אני מרגיש אותה, משהו כאן לא בסדר.
״אדוני״ ״סליחה אדוני!״ הקריאות המנומסות של הדיילת החזירו אותי שוב למציאות. היא לא פה. תחזור הביתה.
אם היא לא היתה מעירה אותי, כנראה שהייתי פוגש באנדראה שנכנסה אל שדה התעופה כשעה לאחר שעליתי על המטוס.
חלמתי בהקיץ שוב. אם לא אותה דיילת שהפצירה בי להכנס, הייתי נשאר לעמוד שם ולבהות בתקרה.
נכנסתי סוף סוף למטוס, לקחתי עיתון ידיעות אחרונות כאילו אני באמת מתעניין במה שקרה אתמול בארץ והלכתי לכיוון הכסא שלי, הטיסה הייתה כמעט ריקה, ישבתי לבד בשורה של שלושה מקומות ריקים. שמתי אוזניות ועוד לפני שהמטוס המריא, התרסקתי לשינה הכי טובה שהייתה לי בזמן האחרון.
התעוררתי כחצי שעה לקראת הנחיתה, שמחתי מזה. יש משהו בלחזור לארץ אחרי הרבה זמן שאתה נמצא בחול, משהו במדינה הקטנה הזאת שלנו שמגיל אפס לימדו אותנו ש״שם״ יותר טוב ובברלין המילקי יותר זול ויוקר המחיה ושרה נתניהו. ועדיין, כשאתה רואה את קו החוף של תל אביב, את הים שלנו, הארובות של רידינג, אורות צהובים מהבתים הישנים של תל אביב בשנות ה 40 אל מול הגורדי שחקים של שנות ה-2000 הרכבים בכביש למטה נראים כלכך קטנים שגורמים לך לשכוח כמה קיללת כשהיית באוטו ונהגת בעצמך וכמה אתה שונא נהגי מוניות ושחבל שבארץ אין תרבות נהיגה וכל השנאה שהייתה בך עם כל הרצון של ״לעוף מפה כמה שיותר מהר״ פתאום כל הרגשות האלה הופכים למין תחושת חמימות בלתי מוסברת, מין תחושת שייכות למקום שסלדת ממנו כלכך.
מוזר, אבל אני מרגיש שוב בבית.