אנאבל לי (סיפור קצר בשישה חלקים)- בית 6/6
"וירח מרום לי לוחש בחלום
שירי זוהר על אנאבל לי:
לי רומז כל כוכב בקרניו – עיניו
כעיניה של אנאבל לי:
אך בליל אפלה – עמדי היא כולה,
ואנוח על יד יונתי הכלה
בביתנו שלה ושלי –
הוא הקבר על ים ערפלי."
והירח הלבן בשמי הלילה ששקטו שוב דמה לעיניה. עיניה הצחות, הבהירות, הגדולות והעגולות. וצבעו מזכיר את עורה החלק והבהיר, שלמרות שכמוהו נפגם ממספק צלקות חלשות, לא נהרס. שיערה היה שחור כמרקע החצות שעוד מעט יגיע, חלק ומלא זוהר. הילת הלבנה דמתה להילת החיים שתמיד הקיפה אותה, שעכשיו כבר גוועה.
מראה החלל באותו ערב מאוחר לא הצליח להשקיט את מכאובי.
לאן שלא הסתכלתי, שם היא הייתה.
היגון היה קשה עוד יותר מקור הרפאים שכבר הכחיל את גפיי. את גרוני, את עיניי הכבדות. הוא נספג במים הצוננים שבלחות החורף טרם התייבשו, ונדבק אליי. לעד.
הנה צעדים התקרבו למקומי. צלילים וקולות אנוש עמומים טפחו באוזניי, אך הן כבר שקטו עבורי. בתצוגת הירח דמותה התקרבה אליי, מושיטה את ידה הארוכה לתפוס בי, ומושכת אותי איתה.
התפללתי.
כמה שיותר.
וכשעיניי נעצמו חלומי שב לתחייה. זה היה הלילה האחרון בחיי הגאולה שלי, או בחיי. ורוב האנשים היו מפחדים מהרגע הזה, אבל אני שקטתי.
כי חיי ללא חייה לא היו חיים.
ומותי במותה- לא נחשב כמוות.
ואם סוף טוב לא מסוגל להתחשל עם קץ הימים- אז סוף טוב לא אקבל, כי רק את הרע מכל- זה מה שאבקש.
תגובות (0)