אן מליבו בצרות

זה התחיל כשהייתי בכיתה ד'.
אז הייתי ילדה מנודה, לא הייתי בקרב הילדים רוב הזמן.
כל יום בהפסקה הייתי יושבת בספרייה, לבד.
אני הייתי כמו אוויר בכיתה, לא היה לי אף אחד, אפילו בבית הספר כולו…
עכשיו אני כבר בכיתה ז', הכרתי כמה חברות כי עברתי לבית ספר חדש, אבל הבנתי שעשיתי את הטעות
הנוראית הזאת… אני בחיים לא אשכח זאת…
הייתי תמימה, אני מתחרטת על זה ומוכנה לשלם על הרגעים הכי טובים של חיי כדי לחסות את הצלקת הזאת
שעוטפת אותי בתחושה רעה כל יום ויום שעובר.
רק אתמול חזרתי לבית הספר, עדיין לא התאוששתי ממה שקרה, כמובן שכולם שמעו את הסיפור שלי, ומסתכלים
עליי בעיניים אחרות, עיניים לא מוכרות, עיניים כאלו של שנאה ואכזבה כאילו שאני, אן מליבו לא מסוגלת לעשות
מעשה כזה.
בחיים לא הייתי עושה קונדסים, אבל הפעם זה מספיק לי לכל החיים וזה ילווה אותי כל חיי, זהו הכאב והתוצאה
מה שקורה כשעושים מעשים רעים.
"אן יקירה נפלא שחזרת", נכנסה המורה לכיתה.
כל העיניים הביטו בי והרגשתי נורא, תחושת צריבה רצתה לצאת ופשוט לעוף לשמיים.
עצמתי את עיניי לחכות שכל העיניים יחזרו למקומן וימשיכו בעיסוקן, זה אכן קרה.
רק ילד אחד עדיין הסתכל עליי וחייך, "אן", לחש לי, "התגעגעתי אלייך".
פערתי את עיניי והתבוננתי בו במבט שנוא וכזה של: "אל תעבוד עליי".
הוא נראה מאוכזב, הבנתי שהוא באמת התגעגע אליי, זה פשוט לא אמיתי מכל הבחינות.
דן שפלמן היה נחמד, הוא היה מקובל וילד מאד יפה. עיניו היו ירוק בהיר ושערו חום מתולתל עם גוון
שטני.