הוא אוהב אותה

הוא אוהב אותה.
הוא אוהב אותה כמו שהשמש אוהבת את הירח.
הוא אוהב אותה כמו שהשלכת אוהבת את העלים.
הוא אוהב אותה כמו שהשמיים אוהבים את העננים.
הוא אוהב אותה כמו שהגבעול אוהב את הפרח.
הוא אוהב אותה כמו שהלב פועם בשביל לחיות והריאות נושמות לתשוקה.
הוא חושב שאיבד אותה אבל הוא עדיין אוהב אותה, ולעולם לא יפסיק.
כי היא הכל בשבילו והוא הכל בשבילה.
הוא זוכר את היום בו היא הסתכלה לו לתוך העיניים עם העיניי דבש הזוהרות והנוצצות שלה, היא ישבה שם ושתקה למשך זמן רב ורק הסתכלה. דיברה מהעיניים אל תוך עיניו.
היא משנה כל פיסה קרה ורעה שבו, הוא נשבה לתוך קסמייה ונושם כל תמימות ורצון שבה. היא מיוחדת, אחת ויחידה.
זה מה שכולם יגידו על בן אדם שהם אוהבים.
אבל זאת הבעיה שהוא לא רק אוהב אותה.
הוא חי אותה, נושם אותה, הוא האיש והיא הסם.
ולסם הזה אין מכון גמילה או אפשרות להפסיק.
יש שתי אפשרויות.
לאהוב, לשמוח, לחיות.
או
לשנוא, להיפגע ולהישבר.
המחשבה על כך שהוא צריך לאבד אותה, ממש הפחידה אותו.
הוא חושב שהיא שכחה אותו, והמשיכה בחייה.
אך למעשה היא זכרה כל שנייה שהייתה בחייהם הקצרים שהשתוקקו לעוד, ורצו יותר.
הם אהבו כמו שאף אחד לא אהב והאמינו כמו שאף אחד לא העז להאמין.
הם סמכו ותמכו וקיוו שהכל יהיה בסדר.
וכך היה.
הכל מושלם, כמו שצריך להיות.
השמש והירח התאחדו והתאהבו.
הוא חי למענה והיא חיה למענו. כל רגע היה קסום ומושלם ומשתוקק לעוד.
ובדיוק אז, כשהכל היה נראה מושלם, מגיע הכמעט.
כמעט מושלם.
כי כשהשמש החליטה למות למען הירח, הירח צנח למטה ולא חי שוב,
הוא איבד תקווה ורצון, שמחה ואהבה והוא לא יכל או רצה להמשיך הלאה.
והיום, הם התקווה של כולנו.
החושך והאור.
וככה חייהם עובדים.
כאשר השמש זורחת ומאירה והירח מחשיך ומרדים.
השמש מתה כל לילה למען הירח שלה, והירח מת כל בוקר למען השמש שלו.
כי שניהם זוכרים ומאוהבים.
ולמרות שהם לעולם לא יוכלו להיפגש ולראות אחד את השני, הם מרגישים עמוק בתוכם את האהבה שלהם, הזכרונות שלהם וכל רגע מושלם שהיה להם ביחד.
השמש אוחזת את תקוותה במוות שלה למען הירח
והירח אוחז את תקוותו במוות שלו למען השמש
וככה הם המשיכו כי לשבריר שנייה אחת, הם נשמו שוב אחד את השני.

הוא אוהב אותה כמו שהירח אוהב את השמש.