אם היית יודעת..

את יושבת לך שם, לבד, בשמלה האדומה שלך, כמפתה אותי להתקרב אלייך, לחוש את מגע גופך, ולהריח את ריח גופך המשכר. שיערותייך הדקות מונחות על כתפייך בטבעיות, ובפנייך העדינות והחיוורות מבט כה תמים ומזמין. אפילו כשפנייך חסרות הבעה המבט התמים תבוע בהן, ונראה כי לעולם לא יעזוב. הוא מעניק לפנייך ניחוח מסוים של ילדותיות בוגרת לא מובנת. את הסוד הטמון בפנייך לעולם לא אוכל לפצח, ולכן אני נמשך אליהן. אני כל כך רוצה שתדעי, אני אוהב אותך. אני אוהב אותך, ויודע שההרגשה הזו לא תעזוב אותי אף פעם. אם היית יודעת, רק אם היית יודעת.. אז הכל היה אחרת. לא היית שוברת את ליבי כך סתם, בלי חרש של ידיעה על כך. ליבי נשבר, אבל האהבה שלי כלפייך לא נסדקה, למרות הכאב ששמרתי עמוק בליבי. אילו רק היית יודעת, אני הייתי במקום הבחור הגבוה הזה שמתיישב לידך עכשיו, מביט בך ונושק לך. אבל אין לי את האומץ לספר לך. אני פוחד שאם היית יודעת, אהבתי אלייך הייתה נכבית.
ניצוצות האהבה שלי כלפייך, הם התענוג באהבה הזו, אחרת היא אינה שווה כלל.
אם היית יודעת.. אז כנראה שלא הייתה עוד אהבה.