אל תאבדי תקווה (די ארוך אבל עם משמעות)

אני עוצמת את עיניי ממש חזק, מנסה לעצור את הדמעות.
אני שומעת את השיר האהוב עליי- שיר על אהבה, שיר די עצוב- אני מתעללת בעצמי.
אני מנסה לשכוח,להוציא את התמונה שלו מראשי.
העיניים שלו… אלוהים העיניים…. אי אפשר לשכוח אותן.
אי אפשר לשכוח שום דבר… את השיער שלו, את הצחוק שלו, את הקול שלו, את העיניים שלו, את החיוך שלו, את חוש ההומור שלו, את האהבה שלו למישהי אחרת…
אולי זאת את? אני חושבת לעצמי. ואז אני צוחקת בלב, צחוק מכאיב. כן, בטח, אותי הוא יאהב, מכל ה-20 בנות מבית הספר שלנו ועוד 5 בנות מהבית ספר השני שאוהבות אותו,כן בטח… רק אני.
תשכחי ממנו, תשכחי ממנו, תשכחי ממנו… אני אומרת לעצמי. אל תחשבי עליו, תחשבי על שיעורי הבית שלך.
הא, כן, שיעורי הבית שלך זה להתכונן למבחן, הבטחת לו שתתאמנו ביחד כדי שהוא יצליח..
תחשבי על הסרט שמשודר בטלוויזיה….
הא, כן, הסרט שתכננו אני, הוא, חבר שלו וחברה שלי לראות…
תחשבי על אלפקה ירוקה שמטיילת בקניון וצווחת: "אריה מגרגר מי פה!"
הוא תמיד אמר לך לחשוב על דברים כאלה שהיית עצובה.
למה הוא תמיד שם? למה הוא היחיד שאני חושבת עליו?
כי אי אפשר לשכוח אהבה, הלוואי שזה היה קל, המון דברים היו יורדים לי מהלב.
ואז שוב החיוך שלו, כאילו המוח שלי לועג לי.
אני לא מצליחה, דמעה נוזלת על לחיי, אני כמעט רואה אותו מתיישב מולי ושואל מה קרה, אומר לי לחשוב על משהו מוזר בטירוף ומספר לי בדיחה מפגרת שגורמת לי לצחוק…
אל תשכחי אותו, אני אומרת לעצמי, לא משנה כזה זה קשה, אסור לשכוח אהבה. אז מה? אז מה אם אני אוהבת ולא אוהבים אותי?! אז מה?! מה שלא הורג מחשל, יש עוד הרבה דגים בים, את בטוח תצליחי לדוג לך אחד אולי אפילו אותו. גם אם זה לא נראה ככה, יכול להיות שהוא האחד של 20 בנות אבל את האחד שלו, יכול להיות.
אז תחייכי, אל תאבדי תקווה, תהיי מי שאת- ככה את הכי יפה. מפגר מי שלא יתאהב בך, מפגר זה שפוגע בך, פשוט מפגר…
אבל אסור לאבד תקווה, תמשיכי לחשוב עליו, דברים טובים, אחרי הכול אהבה זה הדבר הכי כואב והכי יפה שבן אדם חווה- אז קצת כואב בהתחלה, זה יעבור, בסוף זה יהיה יפה כמו ברבור- יפה כמוך.