איש התוכנה

כבר עברו שלושה שבועות והוא לא צלצל אלי. מוזר, חשבתי, בהתחשב בעובדה שהיה מתקשר אלי לפחות פעם ביום, והתחלנו להתראות לעתים תכופות.

היה זה בתחילת שנות התשעים לפני כשלושים שנה. הייתי מרצה באוניברסיטה, גרושה ירושלמית, יפה, כמעט בת ארבעים, שמחפשת בן זוג. הוא היה גבר בן חמישים, בעל בית תוכנה, שמפתח תוכנות למחשב, גרוש ירושלמי גם הוא. הכרנו בדרך שהיתה מקובלת באותן שנים, בהן לא היה אינטרנט, אפליקציות, מחשבים ניידים וטלפונים חכמים, דרך מדור טלקשר ובו מודעות אישיות, שהיה מתפרסם מדי סוף שבוע בעיתונים. היינו צריכים ללמוד דברים זה על זו תוך כדי יצירת הקשר הזוגי, גוגל לא היה אז.

לאחר שהתראינו כמה פעמים, שוחחנו בטלפון שוב ושוב, ואפילו ישנו יחד בלילות בהם נפגשנו, הרגשתי שהקשר מתאים לי.

לא ידעתי עליו הרבה, אך הוא נראה לי ממש נחמד ודי מתאים, דבר נדיר בירושלים של אז, שהחלה להתרוקן מתושביה החילוניים. ידעתי עליו ממש מעט. לא נכנסתי לפרטים יותר מדי על עבודתו, כי באותה תקופה היה זה גורם הרתעה לגברים, כאשר אישה מראה ידע והתמצאות בנושאים כל כך 'גבריים' כמו מחשבים.

"מה עשיתי לו שהוא התנתק ככה?" האובססיה ורגשי האשמה תססו בתוכי, ממש כמו בכל פעם שהתחלתי קשר חדש עם בן זוג. תמיד לקחתי על עצמי את האשמה, תמיד הייתי בטוחה שעשיתי משהו לא בסדר. האמת היא שהייתי רגילה לצאת עם גברים צעירים ממני, והוא היה הגבר הראשון שהיה מבוגר בהרבה ממני.

"אני בטח לא כל כך יודעת להתנהג עם גברים מבוגרים ממני, להיות יפה ולשתוק כפי שמצופה ממני", חשבתי לעצמי.

ניסיתי לשחזר את הפגישה האחרונה בינינו והתאמצתי להיזכר במשהו יוצא דופן שעשיתי או אמרתי, שיכול היה לנתק אותו בבת אחת באופן כל כך סופי. נפגשנו בבית שלו. הוא הכין ארוחת ערב צנועה ושתינו יין. ברגע מסוים הוא עשה לי סיור קצר בדירה הקטנה בה התגורר, שחדר אחד ממנה היה המשרד שלו, והייתי סקרנית לראותו.

ואז נזכרתי מה היה שם. "בטח. זה בטוח בגלל הסיפור הזה."

נכנסנו לחדר המשרד והמחשב היה פתוח. מסך המחשב היה מואר, ועליו היה פרוש מעבד התמלילים וורדמיל. הופה! בו ברגע נדלקתי והרגשתי בבית.
לא קישרתי בין שמו של הגבר, שם חברת התוכנה שלו ובין הוורדמיל הפתוח, ושאלתי אותו בעודי בוחנת את המסך, "על מה אתה עובד כרגע?"

הוא ענה, "אני עובד על תוכנת הוורדמיל". לא שמתי לב שהוא מציין את המילה 'על' ולא 'עם'.

ואז פניתי אליו ואמרתי לו, כאילו שאנחנו חברים לשימוש בתוכנת הוורדמיל, "אתה יודע, גם אני השתמשתי בוורדמיל, כתבתי את כל עבודת הדוקטורט שלי בעזרתו! אני לא כל כך אוהבת אותה. היו לי הרבה קשיים איתה. היא לא כל כך אינטואיטיבית למשתמש והיא מסורבלת".

הוא העווה את פרצופו במעין חוסר שביעות רצון ואמר לי, "אולי את לא כל כך מתמצאת בשימוש בתוכנה, לכן היו לך קשיים?". הוא לא שאל אותי, מה הבעיות שהיו לי, איפה נתקלתי בקשיים, כאילו לא עניין אותו מה אני באמת חושבת, ואני חשתי שהוא מחשיב אותי לאישה טיפשה ורדודה שמפחדת מהמחשב.

אין ולא היה דבר שמרתיח אותי יותר מאשר גבר שמתייחס אלי בביטול, ביחוד בנושאי טכנולוגיה, שבהם תמיד הייתי בחזית החידושים כמשתמשת חלוצית. לא היססתי לרגע לנסות להבין למה הוא אמר מה שאמר, ויריתי את המשפטים הבאים בתוקפנות, "תקשיב, זאת חרא של תוכנה, ואי אפשר להפיל על המשתמשים את המגבלות שלה, בייחוד לאור העובדה שיש היום כבר אלטרנטיבות טובות ונוחות בהרבה למשתמשים".

הוא השתנק ושתק. הדממה היתה כבדה. לא הבנתי מה קרה. ואז אמר לי בשקט. "אני בעל בית התוכנה שיוצרת את תוכנת הוורדמיל. זאת התוכנה שלי, שאני כתבתי. אני עובד 'על' התוכנה, לא 'בעזרת' התוכנה".

באותו רגע לא ידעתי היכן לקבור את עצמי.

התנצלתי עמוקות. "לא התכוונתי לפגוע, זה לא כזה נורא, אולי באמת אני לא כל כך מסתדרת עם תוכנות, טיפשה שכמותי. זאת תוכנה מורכבת, בכל זאת, מעבד תמלילים חלוצי לגמרי לשפה העברית עבור משתמשי מחשבי ה-PC".

כלום לא עזר, העלבון שלו היה קשה מנשוא. המשכנו לשבת יחד קצת, ואז, כשנדמה היה לי שהעלבון התפוגג, עזבתי, ולא זכרתי שהיה איזשהו רוגז או כעס בינינו.

"כן, כן," נזכרתי, "זה בטח בגלל זה. הוא לא התקשר, וכנראה שלא יתקשר יותר אף פעם".

התקשרתי אליו, השארתי לו הודעה קולית, אך הוא לא חזר אלי יותר. מאז ועד היום אני משערת שהסיפור הזה הוא מה שגרם לנתק החריף והפתאומי בינינו, אך מעולם לא היתה לי הזדמנות לברר האם זה נכון. ואולי בכלל קרה לו משהו שמנע ממנו להמשיך את הקשר? אני כבר לא אדע.

אחרי הסיפור הזה החלטתי שאני מיציתי את העניין הזה עם גברים, נמאסו עלי כולם, ושאני כבר אמשיך את חיי ללא בן זוג, וזהו זה. אלא שזמן קצר לאחר מכן פגשתי את הגבר של חיי והשאר זה היסטוריה.