אין שם… ♥

*הקטע לא אמיתי*

היינו באיזה טיול, אני לא חושבת שהכרתי את כל האנשים שם, אבל זיהיתי אותך בבירור. אני מודה שהיית ממש נאה, וגם גבהת מעט, והצחוק שלך…
הייתה לידי מישהי, אני חושבת שהיא חברה או משהו, אני לא מזהה את פנייה.
ממש עכשיו נכנסו דרך איזה מערה. התיישבנו שמה, מותשים לגמרי. אני עשיתי כמה צעדים כדי למצוא מקום נוח לשבת ונפלתי קדימה. כמה צפוי. אני זוכרת שצחקתי ואתם לא הפסקתם להגיד לי שאני שוב מגושמת. צחקתם גם אתם ואני קמתי על רגליי, מנערת את האבק מבגדיי. התיישבתי לידכם, בעיקר כי רק אותך זיהיתי.
"היי ספיר הכל בסדר? אני חושב שאת נהיית קצת חלשה לא?" אמר לעברי בן אחד שישב לידך.
"היית מת!" צעקתי עליו בגיחוך. זרקתי עליו משהו, משום מה הייתה לי הרגשה שזה היה קלמר…
"את משוגעת! אני רציני, ומגושמת," התחלת לומר אך אני השתקתי אותך. "אני מגושמת? אם אני לא הייתי שם כדי לתפוס אותך אתה היית נופל הצוק ההוא, שכחת?" אמרתי בניצחון והתחלנו לריב.
"מה אתם ילדים קטנים? תפסיקו אם זה כבר." אמרה מישהי, בטח מדריכה והפרידה בנינו. "מצטערת אם הכאבתי." לחשתי בשקט כדי לא לעשות רעש. "זה כלום, זה יעבור."
היה שם איזה מדריך והוא התחיל לחפור לנו על המקום, ועל המקומיים…
באיזשהו שלב שמתי לב שתה מסתכל עליי. אתה ראית שעלית עלייך והפנת את מבטך לצד השני, פותח מיד בשיחה עם הבן שלידך.
המדריך סיים לחפור. התחלנו לצאת מהמערה המוזרה הזאת. אתה היית כמה צעדים מאחור. הפעם לא קראתי לך. באתי לצאת החוצה כשראיתי ילדה קטנה יושבת לה לבד. "היי ילדה, למה את פה? כולם יוצאים עכשיו…" אמרתי וניגשתי אליה. היא הביטה בי ושמתי לב שהיו לה דמעות בעיניים. היא בטח איבדה את הוריה. "בואי איתי, אני יעזור לך לחפש אותם." אמרתי לה בהבנה. לקחתי את ידה והתחלנו לחפש. בסופו של דבר מצאנו אותם. היא בטעות התבלבלה בקבוצה.
"את ממש נחמדה כשאת ככה עוזרת לאנשים, את יודעת?" שמעתי אותך אומר. המשכתי ללכת, מנסה להדביק את הקצב אם הקבוצה כשהרגשתי את ידך מושכת אותי אחורה. "למה את לא עונה? זה בגללי? משהו שעשיתי?" הקול הפגוע שלך היה כל כך ממיס.ולמה באמת לא עניתי?
."ספיר?…"
"אני מצטערת, איבדתי ריכוז לרגע…" מלמלתי חזרה. מעשה פזיז של רגע, לקחתי את ידו ומשכתי אותה אחריי אל הקבוצה. מסתבר ששוב עושים עצירה. הסתכלתי למטה וחיוך ילדותי עלה על פני.
טוב, אולי יותר נכון להגיד זומם.
"מה את מתכוונת לעשות?" שאלת בתוכחה, הרי אתה יודע יותר טוב מכולם כמה שטותית אני.
"אתה עוד תראה…" אמרתי והנחתי את התיקי בצד. ממש לפנינו היה מין מדרון חלק כזה, כמו מגלשה. החזקתי את צידי החצאית שלי והתיישבתי, נותנת לעצמי דחיפה קדימה דקה לפני שאתה מפסיק לעצור אותי.
"מה את עושה?!" צעקת.
"נוו תזרום זה ממש כיייףף!" אמרתי כשאני מאריכה כל מילה. הגעתי למטה והסתובבתי לאחור, צפה בך מתגלש אחריי, רק שאתה היית שכוב על הבטן.
"חה-חה! ואני הילדה הקטנה כאן נכון?" אמרתי בציניות.
"נו תפסיקי!" אמרת ונחתת לידי, כשידיך מושטות לפנים. התחלתי לצחוק ולפתע הצטרפו אליי עוד שתי ילדים שלא זיהיתי אותם באותו רגע. "זה מצחיק אתכם?" אמרת בלגלוג על עצמך.
"זה לא מצחיק, זה קורע!" השבתי כדרכי וברחתי ממך. התחלתי לרוץ ולבסוף הגעתי לנקודת אין מוצא וראיתי שאתה מאחורי. "נראה אותך בורחת עכשיו…" שמעתי אותך מלמל. אתה התחלת להתקרב אליי ואני כבר הגעתי לקצה הקיר, לכודה.
"תגיד, זה חלום?" אמרתי לפתע. אתה מצמת כמה פעמים אך המשכת להתקדם. "אני לא יודע וגם אם כן, את פה…"
"אני חושבת שזה חלום. זה קצת לא מציאותי בשבילי…" המשכתי. ידי היו שמוטות לצידי בעוד אתה הנחת יד אחת מולי, ממש בגובה הכתף שלי ונשענת על הקיר.
"אולי," אמרת. "אך את לא רוצה להנות מזה? גם אם זה חלום?" ראשך רכן לעברי ואני השפלתי את מבטי.
"אף פעם לא חשבת עליי ככה נכון? למרות שתמיד היינו קרובים, אף פעם לא היינו… ככה…" קולי היה חלוש.
"זה… זה לא ממש נכון, למעשה." ענית לי, גם במבוכה. "למעשה אני תמיד רציתי אך התביישתי…" באותו רגע הסמקתי קשות. 'תמיד רצית?!' לא ידעתי איך אני אמורה להגיב, לא הייתי בטוחה שאני בכלל יצליח להגיב.
"אני-אני יכול…?" שמעתי ולפתע היו פנייך מולי, ממש קרובות. ברגע שזה קרה עצמתי את עיני ונתתי לגופי להרגיש את התחושה הנעימה הזאת שפרצה פתאום בגופי.
"אז אנחנו…?" שאלת ולא סיימת. הבטתי בך והחלטתי להשתעשע קצת. אחרי הכל, אתה היית זה שאמר לי להנות לא?
"ממ… אני יחשוב על זה ואז אתן לך תשובה…" המבט הזדוני שלי התמזג אם שלך ואני מיהרתי לברוח משם, כשאני שומעת את קראתך מאחורי.
"תחזרי לכאן מייד, מגושמת קטנה שלי."