אין סיבה ממשית לכלום באמת

"היי" אמרתי. "–רציתי רק להגיד לך שאני טסה לנורווגיה מחר. זוכר? כמו שתכננו. טוב, אני לא יודעת למה אני מקליטה לך את זה, רק רציתי שתדע. אוקי, אז בהצלחה והכל.."
הנחתי את הטלפון על השידה ונזרקתי על המיטה שכבר לא מוצעת, שבעצם היא רק מזרן כבר. עצמתי את עיניים וראיתי אותי איך אני מתהלכת ברחובות נורווגיה. תמיד חלמתי לטוס לשם. לטייל ברחובות המושלגים שם, לראות את הווילות שבנויות במרחקים גדולים אחת מהשנייה, כמו קיבוץ. הפרות, הגבינות, הטבע והאוויר. מאוד התגעגעתי אליו אבל הוא בחר שלא, הוא לא רצה שנעבור לגור ביחד. והרצון שזה בא ממני דחף אותו לקחת עשרה צעדים אחורה וכנראה שזה היה יותר מדי אחורה כי פשוט נפרדנו. כמו סרט נע לכיוון ההפוך, ראיתי את התמונות שלנו בתוך הראש, מהנשיקה האחרונה, מהחיבוק, המגע, הסקס הבכי והאושר. עד לרגע שבו נפגשנו באחד הרחובות בתל אביב יפו.
רציתי להתקשר לאימא שלי ולצחוק לה צחוק מיואש בטלפון. עוד שיחה מיואשת על היחסים שלי עם גברים. ואז היא שוב תגיד שהכל יהיה בסדר ושאני אמשיך לחיות את החיים שלי ושהעיקר להתרכז בלימודים ולסיים את התואר.
התיישבתי וחיבקתי את הברכיים עם הידיים והנחתי את הראש עליהן. אף פעם לא באמת אהבתי אותו. אני אף פעם לא באמת אהבתי מישהו. אני שמחה שאני יכולה להודות בזה ושאחרי כל השנים יש לי חסך רגשי במשוואה הזאת של האהבה.
אהבתי את העגיל שלו באף, את הידיים הגדולות שלו, את זה שהוא לא היה צריך להתאמן והיה לו מבנה גוף חסון וחטוב. את זה שהוא היה קינקי, כמו שהוא קרא לזה, וזה שהוא היה מנשק אותי לא משנה מה התרחש וכמה אנשים היו סביבנו. הוא היה שר לי שירי אהבה בגיטרה שלי גם כשהוא לא שר מי יודע מה.
לקחתי וזרקתי על זה הכל. הלכתי ושכבתי עם גיא בזמן שהיינו בהפסקות עם בן.. אני כעסתי על בן כל כך על כל הריבים שלנו ומצאתי לעצמי נחמה בסקס עם מישהו אחר, גם הוא קינקי דרך אגב. אני אגיד לך, שאני פשוט לא מאמינה לך לא מאמינה שאתה באמת אוהב אותי.
פקחתי את העיניים כששמעתי צליל הודעה
"הייתי ממש רוצה שנטוס ביחד….. טוב. תהני הרבה"