אין לי דבר מלבדה

יש לנו בית קטן ומסביבו מלא רוחות ואבק. הירקון זורם לא רחוק מלא ריחות מתוקים של צחנה. אני והיא מודים מאוד לכל האנשים שבנו את הארץ, את הבית הקטן ואת צחנת הירקון. לא בכל עיר באמת זורם הביוב בתוך נחל באמצע העיר, חייבים להודות. היא מובטלת ממני, וגם מעבודה. יושבת כל היום מול המחשב, או יישנה, או סתם יושבת במיטה ושומעת מוסיקה. היא לא מתייחסת אליי בכלל. דווקא אני מנסה להיות לה הכול. אני לפעמים קטן ושברירי, ולפעמים גדול וחסון. אני לפעמים נראה רע, ולפעמים טוב. אני לפעמים כנוע, ולפעמים שתלטן. לפעמים אני לוחש לה מילים יפות מאוד של אהבה, ולפעמים אני מקלל אותה מילים נוראיות. שום-דבר לא מזיז לה. היא מגרדת את כף הרגל, שמה על הראש את כובע הצמר, מדליקה סיגריה, מכוונת את התחנה ברדיו או מחליפה דיסק. אז לפעמים אני בוכה, והיא נכנסת לדיכאון, כי התעלמות או לא – היא אוהבת אותי. אבל היא לא פוצה פה, רק שמה את השמיכה על הראש כאילו היא לא כאן. ואז אני בדיכאון עוד ויותר כי היא עצובה, אז אני נוגע לה שם ומשפשף. היא מקבלת את זה בשתיקה, משפריצה לי מיצי קוס על כל הזרוע, ואז נותנת לי נשיקה קטנה בלחי, כמו לילד קטן, ומצפה שאני אוהב את הדיסק הבא שהיא שמה. אני נעלם במהירות בה היא מתעשתת, בוהה ברחוב חצי ראש מחוץ לחלון, היא אומרת מאמי, איפה אתה, אבל באותם רגעים אני כל-כך עצוב שאני לא מתייחס אליה. מאמי ברוגז, היא אומרת והכול חוזר חלילה.

פעם היא הייתה קונה לי סיגריות שעשו אותי שמח. היא הפסיקה. זה יקר, היא התחילה להגיד, והייתה קונה סיגריות זולות שעשו לי בחילה. פעם לפעמים היא הייתה קונה לי שוקולדות, אפילו גלידות וארטיקים של קרח בטעמים. פעם היא הייתה מנשקת אותי שהייתי מתגרה. פעם היא הייתה מצחיקה אותי. לפעמים כשהיא מתקלחת אני מבקש, אני ממש מתחנן להיכנס, רק לראות אותה מתקלחת עירומה. היא לא מסכימה ואני מגלה שהדלת נעולה בפניי. אני רק רוצה לתת לה אהבה, ושהיא תיתן לי.

בשתיקת הערב אני מסומם מרוב תסכול. אני רואה אותה זוחלת על הרצפות, המוח שלה מרוח על הסדינים, והיא ממלמלת מילים של אהבה כה רפה וכה מעוררת רחמים, וכל מה שאני רוצה זה לשתות עוד ועוד אלכוהול. היא מחפשת אותי אז. היא מחפשת אותי בחדרים ואוחזת בעט חזק-חזק כדי להוציא מעצמה מעט אהבה אליי. אבל אני כבר לא פה, שם. את הכרתי איבדתי ואת אמוני. וכשהיא מוצצת לי את האצבע האמצעית ביד, אני פוצע אותה וצוחק, והיא בוכה ונהיית חולה. היא שוכבת במיטה עם חום גבוה, ואני עושה טלפונים לכל השדים והמכשפות. אני והחבורה הרעה עושים מסיבת מוות עד עלות השחר, וראשה מהדהד בשנתה וביקיצתה המדומה. היא מתעלפת. היא מתחננת למעט רחמים.

בבוקר, כשאור ראשון עולה על הבית וחודר לחלון, אני מתקרב אליה בשקט, יחף, אוחז בפניה, מביט בעיניה, ומבקש סליחה. ואז אני זה שמנשק אותה כאילו אין לי דבר מלבדה. היא מחייכת עייפה, מביטה לי ישר בעיניים. אני אוהבת אותך, היא אומרת. תמיד אהבתי ותמיד אוהב. ואני בוכה ואומר גם אני, גם אני.