איך אפשר שלא

איך אפשר, שלא להתאהב במטפלת שלי.
איך אפשר לתת למישהו לחפור כל כך עמוק בתוך הנפש, לחשוף בפניו את מנעד הרגשות שלי כלפי העולם, לגלות לו את הסודות הכי אפלים שלי, לקלף בפניו שכבה אחרי שכבה, לתת לו לגעת בנימי הנפש שלי, לסובב לי את הסכין בתוך הכאב האינסופי הזה, לשבת מולו ולהתייפח כמו ילדה קטנה פעם אחר פעם, לתת לו להיות המקום הבטוח הזה ששם אפשר הכל, ולא להתאהב?
איך אפשר שלא להתאהב באדם שמולו אני מאפשרת לעצמי לעשות את כל מה שהפחד מונע ממני שם בחוץ, אדם שמולו כל מנגנוני ההגנה שלי קורסים,
איך אפשר שלא להתאהב באדם שמכיל ומקבל אותי בדיוק כמו שאני?
איך אפשר שלא להתאהב באדם שמאפשר לי להיות מה שאני לא מאפשרת לעצמי? הרי זה כל מה שאני רוצה ויכולה לחלום עליו.
נאבקת בתחושות האלה. האמת, די בהצלחה, מפגישה לפגישה. יש פגישות מהן אני יוצאת מרוגשת ואחרות מהן אני יוצאת כועסת ולפעמים עצובה.
אבל אני כמעט תמיד, מרגישה. תמיד מצפה לפגישה הבאה. תמיד מנסה להיות מצחיקה, חכמה, שנונה ומעניינת.
זו לא פגישה זה דייט. בעצם זה דייט בתשלום. מוצלח יחסית, כי יש תמיד עוד אחד אחריו. אני משלמת למישהי כדי שתיתן לי מקום אצלי בלב.
אני מתערטלת בפניה ונותנת לה לגעת בכל מקום.
אני לא עושה את זה עם אף אחת אחרת. כשאני מרשה לעצמי להתקרב ולהיפתח בפני אישה אחרת, אני נזהרת כל כך שלא להתאהב כדי לא להיפגע ולא להיחשף, וסוגרת את עצמי שוב ושוב, כמו תריס רופף ברוח פרצים. נפתח לרגע ונטרק בעוצמה.
איזה סיכוי יש לי בעצם?
להגיע כל כך קרוב ולא להתאהב?
אני אומרת לה שחלמתי עליה, אבל היא מתעלמת ומחליקה את המשפט. שואלת בצחוק אם השלב הבא זה שידוך, והיא מתעלמת באלגנטיות. אני מבינה שאני כנראה קצת ברורה לה מדי.
ובעצם איך לא, אם הבאתי אותי כמו שאני, חשפתי אותי, ונתתי לה להוביל אותי בדרך למסע אל עצמי.
אז איך חשבתי שלא תרגיש שליבי יוצא אליה?