איחרתי

אני שומעת את הדפיקה בדלת, אך אני ממשיכה לשבת עוד דקה, לא בטוחה אם אני רוצה לראות אותו בכלל.
בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי קמה ממקומי, אך לא בגלל שהתגברתי על כעסי, אלא בגלל שהדפיקות התחילו לעלות לי על העצבים.
"אני כל-כך מצטער שאיחרתי."הוא אומר ברגע שהוא נכנס אל תוך הבית, אך אני לא באמת מקשיבה משום שברגע שפתחתי את הדלת עבורו הסתובבתי והלכתי בחזרה אל המטבח, מקווה שהוא יבין שאני לא רוצה לדבר איתו.
"מה את עושה?" הוא שואל בזמן שאני מתחילה להוריד את האוכל מהשולחן, אני לא עונה לו, לעזאזל, אני אפילו לא עוצרת בשביל להסתכל עליו.
"אמרתי שאני מצטער." הוא אומר ואני ראוה מזווית עיני כי הוא מנופף בידו אך לא באמת אכפת לי, כל שאני יכולה לחשוב עליו כרגע היה להכניס את האוכל למקרר, לזרוק את המפה לכביסה ולקוות שהוא יעלם.
"מה הבעיה שלך?" הוא שואל לאחר זמן מה ומנסה להתקרב אליי, אך אני עוברת אל צידו השני של השולחן, כאילו במקרה.
"זה לא משנה." אני עונה לו בסופו של דבר פשוט בתקווה שהוא יפסיק לבהות בי אך נראה שזה לא באמת עוזר בגלל שברגע שאני מסתובבת אל עבר השיש אני מוצאת את עצמי מולו ובלי שום אפשרות לברוח.
אני מביטה בו, עם זר הפרחים בידו והמבט המודאג על פניו ואני תוהה איך זה שנראה שאכפת לו ממני כל-כך כאשר האמת היא שאין לו אפילו את ההגינות להגיע לפגישות.
"בסדר אתה רוצה לדעת מה מפריע לי?" אני שואלת ודוחפת אותו ממני, בעיקר בגלל שאני לא יכולה לנשום כאשר הוא קרוב כל-כך אליי.
"כן." הוא עונה לי, בוחר להתעלם מהעובדה שדחפתי אותו וממשיך ללכת אחרי מסביב לחדר.
אני נאנחת לא יודעת מה אני אמורה להגיד לו, בעיקר בגלל שאני פוחדת שלא אצליח להסתיר את זעמי מפניו, זאת אומרת הוא יודע שאני כועסת עליו, אך הוא לא יודע עד כמה, ואני חושבת שכך עדיף לכולנו.
"אתה איחרת ביותר משעה," אני אומרת ומסתובבת אליו בחדות."אתה לא הגעת בכלל לשתי הפגישות הקודמות שלנו," אני לא יודעת למה פתחתי את פי בכלל, נראה שנאי לא יכולה להפסיק."מהרגע הראשון שהתחלנו לצאת התנהגת כאילו אני לא טובה מספיק בשבילך."המשפט האחרון יוצא מפי בצעקה, לעזאזל, הזוגיות שלנו מתחילה להיראות כמו זו של הורי ואני מבינה שזה הזמן לחתוך.
"אני זה שלא טוב מספיק." הוא אומר ואני מבינה שזה חלק מהמשחק שלו, הוא מקווה שאני ארחם עליו ואשקע בחיבוקו החמים ולמרות שאני בהחלט רוצה לעשות את זה, אני לא יכולה.
"בזה אתה צודק."