אחת שאהבה אותי

ירדתי מהאוטובוס מגונדרת מהרגיל, עם לבוש מהסוג שהיו מצפים שהבחורה תהייה עם קצת יותר קלאס מלנסוע באוטובוס, זר פרחים צבועים בתכלת, אם הייתי יודעת שזו לא העונה הייתי מבקשת אדומים אבל העיקר הכוונה. ניפנפתי בידי לשלום לחברותי שהתרחקו יחד עם האוטובוס וקולות הציחקוקים והריכולים שלהם חדלו מלהישמע ברקע, הסאונד התחלף ברעשי מכוניות ובריח סיגריות של אנשים רנדומאלים שמחכים בתחנה. תמיד שנאתי ריח של סיגריות אבל בכל זאת זה לא מנע ממני לנסות ולנסות ולנסות, לפני שבוע שוב פעם ניסיתי. אבל אני כבר מנסה לעיתים רחוקות. עצרתי במקום לסדר את הזר שהתסבך לי על הראש, הוא כבד ועכשיו כבר שעות ערב אז גם מתחיל להתפרק, לפחות הוא היה מסודר בזמן התמונות- אני מתעודדת מהמחשבה. במילא אין לי מה לעשות איתו מחר והיומולדת שלי נגמרת עוד שעה, עוד שעה וחצי ליתר דיוק, כל דקה חשובה! מרגיש לי מוקדם או שפשוט היום הזה עבר מהר מידי. למה כל יום לא יכול להיות יומולדת? אני מניחה שאם כל יום היה יומולדת הייתי בעודף משקל רציני ואסור לי להאמין לאנשים שאומרים שביומולדת הקלוריות לא נחשבות, הן נחשבות ועוד איך נחשבות. ואז ראיתי אותו, לכל אחת יש את ה"אותו" שלה ומולי ישב ה"אותו" שלי. בחור שחום, לא גבוה במיוחד עם חולצה לבנה מכופרת שבה הכפתור השלישי מלמטה פתוח, הוא התבלט בתספורת התרנגול הפרועה שתמיד שנאתי. הוא עצר את שיחתו עם עוד ערס מפוקפק שישב למולו כדי להביט בי. ולשניה אחת פער פיו ובשניה האחרת שם לב והתעשת על עצמו כפי שהייתי מצפה ממנו לעשות. עינינו נפגשו, לא היה לאן ללכת. נאחזנו אחד בשניה במבט ואז הוא קטע אותו, קם ממקומו, חצה את הגדר שהפרידה בינינו, ניגש אלי, אלי! ונתן לי חיבוק ונשיקה ידידותיים, זה הרגיש כמו נצח. כמו לטבוע בריח של בושם טוב וחזק משולב עם זיעה סקסית מטובלת בסיגריות, כמו לטבוע בו שוב. הוא לא מיוחד, אפילו להפך, הוא הזבל שבזבל, נרקיסיסט שחש דומינטט ובתכלס מנהל כנופיה של כלבים מסוממים, הוא הבחור ששבר לי את הלב ולא רק פעם אחת. הוא האידיוט שהייתי מוכנה לאבד הכל בשביל שיגרום לי להרגיש מיוחדת, והנה עכשיו אני מיוחדת. היחידה בכל הרחוב עם זר מגוחך, שמלה שחורה צמודה וג'קט ג'ינס עם מעט פרחים בצבע צהוב. "מזל טוב" הוא אמר. אני משיבה "תודה" וסורקת אותו. הוא לבוש היטב, כמו תמיד, הדבר האהוב עלי בו מאז ומעולם היה שרק הוא אחראי לעצמו. חוץ מבית, הילד הזה השיג הכל לעצמו. תמיד ראיתי בזה חוזק אבל עכשיו אני מבינה שזו חולשה. "אתה נראה טוב" , "את יותר" הוא ממהר להגיד ואני מסמיקה קצת אבל לא רואים בגלל החושך. אני לא רוצה להתחיל לשאול אותו שאלות. אני לא רוצה לדעת מה הוא עושה בימים אלו או מתי הוא מתגייס ולאיזה תפקיד. אני לא רוצה לדעת כמה הוא זיין בשבוע האחרון. וכמעט שאני מתפתה לשאול אם החברים שלו עדיין דפוקים בשכל כמו שאני זוכרת. אני עוצרת את הלשון ומחליטה שהתשובה היא כן. הוא ספר פתוח שעונה על הכל רק בכך שאני מביטה בו. וזה כואב. אני רואה את אותו ילד בן 16 שהכרתי, אותו אבוד ברחובות- שום דבר לא השתנה, רק החמיר. מחייכת חיוך קל של שמחה לאיד או לפחות שמחה שאני כבר לא במקום הזה. שאני שלמה עם עצמי, שיש לי לאן ללכת, משפחה, חברים אמיתיים. "אז איך את?" החיוך שלי מתרחב ואני חושפת בפניו את השיניים הלבנות המסודרות שלי "אני מצויין" יש שתיקה כזאת אפשר להגיד- כמעט מביכה- כאילו שהוא מצפה שאני אשאל אותו את אותה השאלה, אבל אני לא שואלת. אני חוסכת מעצמי עוד שקר אחד ממנו, הוא לא יספר לי על הבעיות בבית, ועל החברה שאחרי שבוע נפרדו, הוא לא ידבר איתי על שגרת חייו העמוסה או שהוא כנראה לא יזכור את שיחת החולין הזאת כי לפני חמש דקות הוא עישן עם החבר שמחכה לו גרם וויד. הוא לא. ואני לא מוכנה לספוג ממנו עוד שקרים, עוד אשליות. "וואו את בת 17" הוא שובר את השתיקה עם המשפט העובדתי הזה. אני מהנהנת בנשיכת שפתיים שקטה וחושבת על שנה שעברה כשדיברנו שביום שאהיה בת 16 אאבד את הבתולים איתו. אני מרגישה שלשנינו המחשבה הזו עוברת בראש. ויש בי הקלת שמחה שזה לא קרה, אני לא עוד אחת מהרשימה! לא עוד 'אחת שזיינתי' רק 'אחת שאהבה אותי' ולכו תדעו אולי אני היחידה. הוא לימד אותי להתבגר ולאהוב אבל לימד אותי לשנוא לא פחות.
"יא בן זונה לאן נעלמת?" הערס עם הוקס המוגזם קורא לו מאחור. אני נושקת לו על הלחי וכך נפרדת ממנו. מסתובבת ללכת, הוא לא אחרי, הוא אי שם חושב על מסיבה. אני מתחילה ללכת סוליית המגפיים שלי משמיעה רעש חיכוך סקסי עם המדרכה כאילו שאני הולכת על עקבים. אני את שלי עשיתי, הוא מאחור ואני מקדימה. הגיע לי מישהו טוב יותר, שאהבה וחוכמה איתו זאת לא מלחמה יומיומית אלא פשוט שגרה. ועם ה"אותו" שלי אני לא אמצא אותה.