אחרי עשרים שנה

"אחרי עשרים שנה" , מתנגנות מילות השיר של שמוליק קראוס ברקע.
אירוניה מסויימת, שבדיוק אתמול ראיתי תמונה שלך, אחרי עשרים שנה שבהן לא נפגשנו ולא דיברנו…
עשרים שנה…, חצי חיים, ועדין יכולה לחוש את אצבעותי עוברות בשערך..עשרים שנה ועדין זוכרת את מספר הטלפון שלך..052..501…….,
את מספר הטלפון של בעלי אני לא זוכרת…עשרים שנה ועדין הלב מתכווץ כשאני חושבת עליך..

הייתי גרושה אז עם שתי בנות קטנות, בת 26 מבולבלת מהחיים, כמהה לזוגיות ובטחון, מפחדת מהלבד, רוויית מערכות יחסים כושלות, ומלאה בחוסר בטחון עצמי.

אני זוכרת את הרגע הראשון, על מחלף גהה שבו עצרתי לקבל הכוונה להגיע למסיבה במרכז, הגעת עם עוד זוג אנשים מהמסיבה על מנת שאסע אחריכם, אני זוכרת שיצאתי מהרכב להגיד לכם שלום, ופתאום יצאת, וקפאתי במקום, הבטתי בך ובאותה השניה ידעתי שאני רוצה אותך.
במסיבה בעודי מדברת עם אנשים, עקבתי אחריך במבטי, מראך עצר את נשמתי.
כמעט ולא שוחחנו במסיבה הזאת, למעט מילה פה מילה שם.
למחרת המסיבה, נכנסתי לקבוצת הצ'ט שבה היכרנו, והתחלתי לשוחח איתך, דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, והשיחה התחילה בשש בערב, והסתיימה באחת לפנות בוקר..שנינו לא רצינו לסיים אותה…ברגע אחד אמרתי לך שחייבים לסיים, מחר עבודה.., שאלת אותי אם אני רוצה שתבוא לחבק אותי ..צחקתי הרי גרת שעתיים נסיעה ממני… אני בא הכרזת..ולבי פעם בחוזקה..היתכן?? ובאת..בשלוש ועשרים לפנות בוקר נחתת על פתח דלתי, יפה כפי שזכרתי אותך …לא אמרנו הרבה באותו לילה, פשוט הלכנו לישון מחובקים, ותחושת הבטחון שכה היתה חסרה לי, עטפה אותי….ונרדמתי וישנתי שנה כל כך שלווה….
מאותו הרגע הפכנו לבלתי נפרדים, התשוקה והאהבה ביננו היו מטורפות, עליהן העיב רק דבר אחד..לא רצית שאספר לאחותך שאני גרושה עם שתיים…
כשהייתי מגיעה אליך, הגעתי ללא הבנות, בארוחות המשפחתיות איתה לא דיברנו על החיים האמיתיים שלי, כמה כאב לי להפריד בין האהבות הגדולות שלי..
אהבת אותן ראיתי, שיחקת איתן, פינקת אותן, אבל רק כשהיינו אצלי.
כחצי שנה של אהבה מטורפת עברה עלינו, עד שהחלטתי מספיק, לא מוכנה להסתיר יותר…זה אכל אותי מבפנים. אני זוכרת את הסלון של אחותך ואיך ישבנו אוחזים ידיים ומספרים להם, שאני גרושה עם שתי בנות, זוכרת את המבט של אחותך שלא הסתיר את אכזבתה.
מאותו רגע, היא לא הפסיקה ללחוץ עליך לסיים את הקשר, לשם מה אתה צריך גרושה עם שתיים, אתה רווק מוצלח ונאה, תוכל למצוא הרבה יותר טוב ממני…
הקשר ביננו התחיל להתדרדר…הרגשתי שאתה מתרחק, ואני ניסיתי בכל הכח למשוך לכיווני, הפכתי תלותית וכפייתית…כל כך פחדתי שתלך..שדחפתי אותך ללכת…וזה נגמר, כמו שזה התחיל, כך זה נגמר, ונותרתי עם הלב בידיים, מטורפת למחצה, שבורה , אומללה , מנסה להחזיר אותך בכל דרך אפשרית, ורק הרחקתי אותך יותר..עד כדי מצב שלא רצית לשמוע ממני או עלי יותר.
השנים מרפאות כל פצע אומרים, אך הפצע שלי מהאהבה שלנו, לעולם לא נרפא באמת, הוא שם.
עם השנים מצאתי בן זוג מדהים, שאני אוהבת בכל לבי, לא אהבה מטורפת, לא אהבה תשוקתית, אהבה של שני אנשים מבוגרים ששותפים לחיים מלאים, הבאנו שתי בנות לעולם, אני מעריצה את אישי, הוא איש מדהים, שותף מלא ואב ובעל למופת, אך לעולם לא היתה ביננו תשוקה, לא היתה ביננו אש, לא מגע אינטימי, לעיתים נדמה לי שאנחנו שני שותפים לדירה.
שמעתי עם השנים שנישאת שהבאת ילד לעולם, שאתה מאושר…שמחתי באושרך…ועם השנים המחשבות עליך ירדו, התמקדתי בחיי היום יום, בגידול משפחתי….התמקדתי בלחיות
היום אחרי עשרים שנה, אני אדם אחר, בטוח יותר, יציב יותר, בוגר יותר, לא עוד עלה נידף , אשה בוגרת, עם שתי רגליים על הקרקע, נושאת משפחה וחיים שלמים על כתפיי, למודת ניסיון ועיגולים שחורים מתחת לעיניים, קמטים קטנים מפארים את מצחי ואותות הגיל והחיים ניבטים מכל עבר על גופי.
היום, אחרי עשרים שנה, ראיתי תמונה שלך, עדין יפה, לרגע הושטתי את היד כאילו לפרוע שיערך..לרגע כל כך רציתי להרגיש את זרועותיך מסביבי ואת שפתיך נושקות את שפתי..לרגע רציתי לחוות שוב את התשוקה והאהבה האדירה הזאת שהיתה לנו…
סגרתי את התמונה במחשב, השפלתי עיניי, חייכתי חיוך קטן, הרגשתי את הכיווץ המוכר של ליבי כשהוא חושב עליך דימעה קטנה החליקה לה על לחיי…הקטנה שלי קוראת לי…מה קרה אמא היא שואלת אותי…כלום בתי…לא קרה כלום…מה רצית?