אחד באפריל

שקט בבית, צפירת מכונית עצבנית מלמטה גורמת לי לפתוח עין מנומנת, להסיט מעט את הוילון ולהיזכר בימים שהייתי קם בשעות הבוקר המוקדמות מציוץ הציפורים, הימים שהיתה עבודה, אהבה והיה בשביל מה לקום.
הזכרונות הללו גורמים לי להשיב את הוילון למקומו ולתת לראש לנחות בחזרה על הכרית ולהביט לצד הריק שלצידי.
בחשיכה שהשתררה בשנית אני מנסה לגשש עם היד ולחפש את הפלפון שלמיטב זכרוני הונח אתמול על המיטה, שיט אני שומע את צליל הנחיתה של הפלסטיק הנעצר במרצפות הישנות ונזכר בחרדה שאתמול הסרתי ממנו את המגן, פותח שוב את הווילון ומתכופף להרים את הפלפון תוך הבלעת כמה קללות שמתארות את המצב.
אוף כמו שחשבתי, הפלפון הרוס, אני מדדה למטבח, אומרים שבוקר טוב מתחיל בקפה, מנסה להשלות את עצמי שאם הבוקר שלי מתחיל בשתיים בצהריים הוא עדיין יכול להיות טוב, ומאיפה לך ששתיים בצהריים קול קטן צועק בי ומושתק בקול אחר שמסביר לו שזו שעת הקימה הרגילה שלי בימים אלה טוב לפחות יש לך שגרה כל שהיא מגכך הקול הראשון, אני עדיין מנסה לבדוק במקרר האם יש משהו שראוי לאכילה יותר מהחרא שהבוקר הזה האכיל אותי.
הקפה יצא מתוק למרבה הפלא, טוב לפחות משהו פה מתוק אני חושב, מנסה למחוק את החיוך המתוק שלך מזכרוני, טעם לוואי מר נדבק לי על הלשון, אני קם ושופך את הכוס המלאה לכיור.

אני לא יכול לחייג, וכשאני חושב על זה גם אין לי ממש רצון לעשות את הפעולה הזאת, פתאום אני אדם בלי שעה, בלי תאריך בעצם כל מה שאני ממילא בימים האחרונים מאז עזבתי את העבודה בעקבות כאבים עזים בלב והרגשה רעה.

הרופא לא ממש התרגש וסירב לכתוב לי אישור מחלה בתוענה שאלו רגשות רגילים לאנשים שחוו פרידה.

ובגלל שהאלו רגשות רגילים זה אומר שהם אינם מוגדרים כמחלה? אני תוהה עכשיו מול הכתם החום שפשט בכיור, "היה שלום קפה מר… " אני ממלמל.

רוצה לשוב למיטה ולבהות בפעם האלף בהודעה האחרונה ששלחת לי ונזכר שהמכשיר מקולקל ואם אני לא אדאג ללכת לתקן אותו זה לא יקרה.
הבגדים הראשונים במדף מוצאים את עצמם עליי, לא כי הם מתאימים במיוחד אלא כי הם הבגדים היחידים הנקיים כרגע, עובר דרך השולחן לוקח את מפתחות הרכב מהשולחן הריק מדיי, אין עיתון, ושוב אני מרגיש בחדות את התחושה שפושטת בי מדיי כמה דקות אדם בלי תאריך…. , בלי שעות…. בלי חיים.

צמוד לדלת על הקיר יש מראה, זיכרון שפעם היתה פה מישהי שאהבה לראות איך היא נראית לפני יציאות, פעם גם אני אהבתי לראות את הדמות שמולי, דמות שהיה לה הכל, שמות שלא ידעה לנצל כל רגע, יש בי חשק ילדותי לנפץ את המראה, לעשות סוף לזכרונות האלו בכל כניסה ויציאה לבית, אני מגחך לעצמי כי מתי בימים האחרונים יצאתי מהבית בכלל, ואם כבר לנפץ זכרונות אז כדאי שאני אחליף מיטה וחדר ובית בכלל, ואני, בקושי לצאת מהמיטה יש לי כח.

יורד לחניון, הרכב מאותת ונדלק כשאני לוחץ על השלט, מאיר את החושך, אני יוצא החוצה לרחוב, להפתעתי עדיין אור בחוץ ואנשים ממשיכים בשגרת חייהם הרגילה.

נכנס לחנות למזלי, האשראי אצלי, הוא אומר שזה ייקח קצת זמן ושאני יחזור עוד שעתיים, אני מעוניין לענות לו שבעולם שאנו חיים בו כיום להגיד לבנ"א בלי פלאפון לשוב עוד שעתיים זו בקשה קצת בלתי הגיונית, אבל כנראה ששכל עדיין נשאר שם בפנים והוא מאותת לי לשתוק.

אני במרכז מסחרי גדול, כזה שאני יודע להגיע אליו גם בלי וויז כי הייתי בו הרבה מדיי פעמים ובדיוק בגלל הסיבה הזאת כל פינה בו מציפה לי זכרונות, כל שולחן בקפה שמולי מציף לי שיחה אחרת עם אהובתי, אני מסתובב ומתיישב על ספסל בקצה ליד המדרגות ובוהה באנושות שחיה סביבי.

אחרי שעבר קצת יותר מדיי זמן ונשארה בי מעט מאד שפיות אני חוזר לחנות, הפלאפון מתוקן ובהתאם התשלום מרוקן לי את חשבון הבנק שריק ממילא, זה מעניין שאומרים שהמינוס עולה כשהחור אצלי בכיס ובליב רק מתרוקן, עוברת מחשבה קודרנית במוחי.

אני מדליק את הפלאפון, התאריך מאיר על המסך, אחד באפריל.
אמי ממצמץ מול התאריך, נזכר בשנה שעברה ובזאת שקדמה לה, במתיחות שרק היא הצליחה לעשות לי, הכירה אותי יותר משאני מכיר את עצמי.

כאב חד מפלח לי את הלב, שם את הפלאפון על שקט, לא רוצה לזכור, מתניע את הרכב וחוזר לבית.

שיחה שלא נענתה, לרגע עוצם את עיניי ומקווה שזה ממנה, איך אפשר להמשיך לקוות אחרי כל כך הרבה אכזבות, אני שואל את עצמי אבל לעצמי כבר אין תשובות.

הודעה שלא נקראה, אחד באפריל שמח!

הלב שלי מנתר לגבהים שלא הכרתי, זה ממנה, האותיות מיטשטשות לי לרגע קל ואני מוחה דמעה קטנה בכעס, איך היא מעיזה להפוך אותי לפחות גבר, שוכח לחלוטין שבימים האחרונים שכחתי שגברים לא בוכים ודמעתי כמו ילדה בת ארבע. אבל למול ההודעה שלה אני חוזר להיות גבר.

לרגע אני מדמיין שהיא באה, עוטפת אותי בחיבוק כזה שאני נבלע בתוכו, ולוחשת לי שגם לאכבר גבר שבעולם מותר לבכות. ואולי בכלל כל מה שהיה עד עכשיו היה חלק ממתיחת האחד באפריל שלה, כזאת שהיא מתכננת כבר חודש.

פתאום אני מצטער על ימים שעברתי ללא תאריך ומדמיין איך התאריך הזה הופך לכמעט קדוש עבורי.

הודעה נוספת, אני מצטערת, ההודעה נשלחה אליך בטעות.

אני שונא את אחד באפריל, שונא זו מילה קטנה מדיי לרגש שממלא לי את הלב,
זה יום שמתח לי את קצה גבול היכולת.
נכנס למיטה, ככה עם הבגדים, עם הדמעות, כבר אין לי בשביל מה לחזור להיות גבר בשביל מישהי וגם לא בשביל עצמי.

כשחצות מגיע והשעון מתחלף לשני באפריל זה כבר מאוחר מדיי עבורי, אני לנצח ישאר האיש שמת ללא סיבה באחד באפריל, ולא, זו לא מתיחה.