אז זאת אהבה?

לפעמים התחושה המוזרה הזו שבלב, שמגיעה מהבטן ומתפשטת בכל הגוף, שגורמת לי להרעיד את הרגל, לתופף עם האצבעות ולנשוך את השפה התחתונה כל שלוש שניות, היא עושה לי טוב. אני מרגישה חיה. שוב.

כאילו כל התקופה האחרונה לא באמת הייתי אני. לא הייתי פה ולא יכולתי להתבטא כמו שצריך. והנה עכשיו, אחרי שהבנתי מה עובר עליי ומה אני מרגישה, אני שוב פעם פה. וזה מרגיש ממש טוב.

אני חושבת שזו התחושה הכי מוזרה שיצא לי לחוות. מן התרגשות, שמחה, לחץ והמון אהבה שמתערבבים וגורמים לי לרצות להקיא. או לישון. אבל אני מתמודדת. אני לוקחת את כולן, את כל התחושות המעניינות שנכנסו אליי בחודש וחצי ויוצאת אל אוויר העולם.

הרי הכי קל זה לברוח, להתחבא ולתת לזמן לחלוף. אבל כבר ניסיתי את זה בעבר אז אני חושבת שהגיע הזמן לגוון. זה לא פשוט, אין ספק. אבל זה מספק ברמה מטורפת. ברגע שאת מחליטה להתמודד את רואה איך ההתרגשות גוברת על הלחץ, איך השמחה והאהבה ממלאות לך את הגוף, איך הרגל כבר לא רועדת כי היא מרגישה בטוחה בבית.

את מבינה ששום דבר לא באמת כזה מביך כמו שאת חושבת, שזה בעיקר את בעצמך עם השטויות שאת מכניסה לך לראש. את מבינה שיש לך מקום בטוח. שלפני רגע היה מקור הלחץ העיקרי שלך ועכשיו הוא הבית.

את מקבלת את התחושה המוזרה שבלב, שנמצאת כבר בכל הגוף ואת לא רוצה לשחרר אותה. את אוהבת את זה שהרגל רועדת, שהאצבעות מתופפות והשפתיים ננשכות. את כבר לא מפחדת מזה, כי הבנת שזו אהבה. ולמדת לקבל את הרגש החדש הזה.