אור

היא שכבה במיטתה, שמיכתה מכסה את גופה הקטן והדק. כבר היה בוקר מאוחר, השמש הספיקה לטפס גבוהה בשמיים ובחוץ נשמעו מיליון קריאות של ציפורים. לאחר שהתעוררה, האור סנוור אותה והיא קברה את ראשה עמוק בתוך הכריות.
אליס אהבה ימים שלווים ובהירים אבל עכשיו, אחרי הלילה הזה, היא הרגישה רק בדידות וכאב. היא ידעה שבסוף הוא יעזוב, אך עדיין קיוותה שהוא ישאר, שאהבתו אליה תגבר על הצורך לעזוב. אבל זה לא קרה בסוף, כי אם כן היא הייתה מרגישה את גופו שוכב ליד גופה.
הוא היה כמו אור בחיה, כמו אור שכיסה את החשכה אשר היא נולדה לתוכה. הוא בין היחידים שלא פחדו ממנה כפי שלדעתה כולם אמורים לעשות. הוא גם לא התנהג אליה כמו אל מסכנה כי ככה כולם ראו אותה אחרי מה שקרה. הוא הבין אותה באמת גם אם הוא לא הכיר אותה טוב אחרי הכל.
היא שכבה שם, על המזרן הדק, מעלה בזיכרונה את מגע אצבעותיו, את חום גופו.
ופתאום היא הבינה את חומרת מחשבותיה וחסמה אותם. הוא לא יחזור, היא לחשה לעצמה, לא אלייך לפחות. היא צריכה לשכוח, להמשיך והיא יודעת אל מי. גם הוא היה אהוב ליבה, האור השני שלה, והוא לא יעזוב, הוא לא יעז.
היא קמה ונגשה על החלון, מוחקת מראשה את היום והלילה האחרונים.