אולי, ואולי לא.

"אז מה מביא אותך להשתכר עם מישהו כל כך מושלם ?" הוא שואל ומביט בי בעיניו הירוקות .
אני צוחקת צחוק מריר .
"החיים חרא . " אני עונה לו .
הוא לוגם מהבקבוק ומגהק .
אני מצחקקת ושומטת את ראשי מעבר לספה, "וואו… אני רואה את הכול הפוך . תנסה ! " אני ממלמלת בטישטוש .
הוא שומט את ראשו לצדי כמו שאמרתי .
"כן… הקיר מאוד יפה כשהוא הפוך . " הוא אומר ברצינות תהומית .
אני מתחילה לצחוק בקול רם .
"אתה מטומטם שזה מפחיד."
"גם אני אוהב אותך "
הוא תופס בסנטרי ומסובב את ראשי אליו .
הוא מתקרב לאט לאט … שפתיו צמודות כעת לשלי .
"את ממש יפה מקרוב את יודעת?.." הוא לוחש ונושק לשפתי .
"טוב, אתה לא יפה ." אני משקרת . אני לא יכולה להיות איתו.. במצב הזה .
אני דוחפת אותו ממנו, ומרימה את רגלי על הספה, מכורבלת .
כמובן… הכול היה יכול להיות שונה.. אם הוא לא היה האח החורג שלי .
ואם הוא לא היה מעצבן אותי עד מוות .
הוא מרים את ראשי ומכווץ את גבותיו במין תנועה חמודה שכזאת .
"מה קרה ? " הוא נושך את שפתיו .
אני נאנחת " אנחנו.. אנחנו אחים אנחנו לא יכולים… אנחנו לא.." אני מרימה אליו מבט מתנצל .
"אנחנו לא באמת.. אחים, את יודעת . " הוא מחייך את החיוך המוכר שלו .
תמיד בהיתי בו בב"יס, אבל זה היה לפני שאמא שלי התחתנה עם אבא שלו…
"אבל זה לא.. זה לא בסדר . אני סתם אאכזב את אמא שלי, לא צריך.. במילא, אין לך חברה או משהו ?" התגרתי בו .
"לא כרגע" הוא צחק " אני שומר את עצמי לאחת" הוא אחז בידי .
"טוב, תודיע לי שהיא תגיע, אה – ותודיע לי שהיא תסכים לדבר איתך . " לחשתי בכעס .
חילצתי את ידי מידו .
"בחייך… אני יודע שאת אוהבת אותי ! " הוא אמר .
"טוב – אז תפסיק לחשוב את עצמך, ותבין שלא ! " צעקתי ויצאתי החוצה .
עליתי על הסולם הרעוע אל הגג, והתיישבתי על המזרון שהכנתי לי לזמנים קשים .
בהיתי בשמש שבקעה מעבר לאופק .
יפה . כל כך יפה, כל יום מחדש אני מתפעלת מהאמת שהשמש טומנת באורה…
טוב, אני אוהבת אותו… אני בטוחה.. אני אוהבת את העיינים שלו, את החיוך, את השחצנות שלו, את הכתף הרבועה שכל כך הרבה פעמים דמיינתי את עצמי שעונה עליו.. אבל הוא.. כל כך הפכפף ובלתי אמין . אבל אני חושבת שהוא רוצה אותי כל כך דווקא כי אני.. איך לומר ? קשה להשגה .
טוב, שיהיה לו בהצלחה .
שחררתי צחוק כואב .
לפעמים צריך להתמודד עם האמת, חשבתי בכאב .
הרגשתי נוכחות לצדי .
"משהו מצחיק אותך ?" הוא לחש באוזני .
למה הוא עקב אחרי לפה ?
"כן, אני מתמודדת עם האמת . אתה סתם חרא . " מלמלתי .
הוא נרתע לאחור .
ואז חזר והתיישב לידי .
"אני מבין מה את חושבת עלי, אבל אני לא כזה… אני חושב שאני באמת אוהב אותך . " הוא לחש, בוהה בזריחה .
הבטתי בו בעניין .
"תוכיח לי ." לחשתי בחזרה .