אוהבת אותך

אהבתי את ההרגשה של שפתיה על שפתי, את ההרגשה הנואשת שבאה עם שפתיה, את הרצון לעוד.
לעזאזל, בלי שפתיה על שפתיי ובלי גופה כל-כך קרוב לגופי, לא ראיתי סיבה לחיות.
אבל למרות הכל, משהו בכל הסיטואציה הזו פשוט לא הסתדר לי, משהו בה הרגיש זר, הנערה שהכרתי לעולם לא הייתה מופיעה בפתח דלתי בשעה כזו, במיוחד לא אחרי המריבה שלנו אתמול, היא לא הייתה מופיעה פה אחרי היא צעקה שהיא שונאת אותי ושהיא לא רוצה לראות אותי עוד לעולם.
"למה את נמצאת פה?" אין סיכוי שהיא פשוט שינתה את דעתה פתאום, היא לעולם לא משנה את דעתה, אני מכיר אותה, והיא הייתה עקשנית, היא לא הייתה משנה את דעתה אפילו אם זה ממש היה כואב לה, ועם כמה שזה כאוב לי, הפרידה ממני בטוח לא הכאיבה לה מספיק בשביל לשנות את דעתה.
אני מרגיש כמעט בודד ברגעים בהם לוקח לה לחשוב על תשובה, נראה כאילו בלי שפתיה על שפתיי, אני כמעט מעורער.
"כי אני אוהבת אותך." היא אמרה בסופו של דבר וניסתה לנשק אותי שוב, אך הפעם אני לא שיתפתי איתה פעולה, ולמרות שליבי נקמץ מצער, ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות.
"את שיכורה." אני אומר בעדינות, ומרחיק אותה מעט ממני, אך מבטה כל-כך פגוע, כמעט כאילו יריתי בה.
משהו במבטה שובר את ליבי מעט, אני רוצה לרדת על ברכיי ולהתחנן לסליחתה, יודע שאם היא לא שנאה אותי עד עכשיו, היא בהחלט תשנא אותי אחרי מה שאני עומד לעשות.
"אתה אומר את זה כאילו אתה לא רוצה לומר לי את אותו הדבר." היא אומרת, ואני חייב להודות אפילו כשהיא שיכורה היא שמה לב לפרטים הקטנים, חבל, רציתי לפחות פעם אחת להאמין שאני יותר טוב ממנה במשהו, אך מתברר שלא.
"ברור שאני אוהב אותך," אני אומר ונושק קלות לאפה."אבל זה לא העניין." אני מוסיף ומנסה לסדר את מחשבותיי, לא בטוח מה לומר לה, בעיקר בגלל שאין לי שום מושג מה יקרה.
"אתה לא רוצה אותי?" היא שואלת, ועיניה נראות כמעט תמימות, אך כבר מזמן למדתי שזו פשוט דרכה להשיג את רצונה, ואני מניח שמה שהיא רוצה כרגע, זו שיכחה, ולא אכפת לה במי היא תפגע.
"את לא מבינה עד כמה אני רוצה אותך," אני צוחק קלות ומניח את ידי על מותנייה."אבל לא ככה," אני מוסיף ומניד קלות בראשי." אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך." אני מביט בעיניה, כל תשומת ליבי נתונה אך ורק לה, אך עיניה מראות לי שהיא לא בדיוק פה, הן מתמקדות בי אך כמעט ומיד יוצאות מפוקוס.
"אז זה כנראה לא יקרה בכלל." היא אמרה והפנתה אליי את גבה, היא נסתה להגיע אל הדלת ולצאת מפה, אך לצערה, הדלת נמצאת ממש מאחורי, ואין סיכוי שאני נותן לה לצאת מפה במצב כזה.
אני ממשיך להביט בה, נותן לה להסתובב בחדר בניסיון למצוא את הדלת עליה אני נשען, למזלה הטוב, המסדרון היה קטן מספיק בשביל שאוכל להגיע שניה לאחר שהיא מעדה ורגע אחד לפני שהיא מצאה את עצמה מרוחה על הרצפה.
בהתחלה אני חושב שלא הספקתי להגיע בזמן ושראשה נחבט במשהו לפני שהספקתי לתפוס אותה, אך מהר מאוד אני מבין שהיא פשוט נרדמה בזרועותיי.
אני נשען על הקיר, ראשה בחיקי ופניה נראות שלוות בצורה מוזרה, כמעט כאילו כל זה לא קרה, והיא פשוט נרדמה בזרועותיי לאחר לילה שקט.
אני לא יכול שלא לצחוק, הצחוק לא היה בדיוק שמח אך גם לא מריר, הוא היה פשוט צחוק, התגובה שלי למצב המוזר הזה.