אהיה כאן

שאלתי אם אתה חושב עלי, ענית "כל הזמן".
שאלתי אם תראה עולם צבוע בגוונים של שקיעה אם לא אהיה, ענית "שמיים אפלים ולילה גשום שלא נגמר".
אמרתי שאני כבר לא רוצה לחיות כאן, שמעתי אותך אומר "אלך אחרייך לכל מקום שתלכי".
הבטתי מהחלון ואתה נעמדת מאחורי, רצית לחבק אותי, הושטת את הזרועות לפנים להקיף אותי, אבל לא הנחתי לך. רציתי לראות את הלילה האפל שבחוץ ולהעמיד פנים שאני לבד. שאתה לא תישאר לנצח, כי לפתח תקווה שנראה את כל הימים שעוד נותרו לנו לחיות, יחד, ישבור אותי אם יום אחד תחליט לקום ולעזוב…
הייתי כמעט יכולה להרגיש את העיניים העצובות שלך, נועצות מבט בגב שהפניתי כלפייך. אבל לא הייתי מסוגלת להניח לעצמי להאמין. ולו בגלל הסיכוי שאלו סתם מילים, שרגש עמוק בפנים מנסה לגרום לך לשכנע אותי לאהוב אותך, בעקבות איזשהו רגש אנוכי שאוהב לחשוב שאני שלך…
אין כוכבים בשמיים. הם שחורים וצלולים הלילה.
אני נושאת אליהם עיניים והם מחזירים לי מבט, אני לא יכולה להיות בטוחה אם זה מבט של תמיכה, או שמא אני רואה שמץ של כאב, נפרש ונמתח על פני השעות.
אתה מניח לי, אני שומעת את הטפיפות, חרש על פני המרצפות. ואני כאן, עטופה במחשבות. שרויה במעין חלום ריקני. אין בו שום רגש… רק סבלנות. מחכה, בדיוק כמוני…
עמדתי כך. אולי דקות, אולי שעות ארוכות. עד שלבסוף, התחיל האמן להעביר את המכחול על הרקיע, לצבוע אותו בגוונים ייחודיים ליום החדש שעמד בפתח.
וכשזה התחיל, סגרתי בשקט את החלון והמשכתי אל הסלון, מתיישבת ומשעינה את הראש, מנסה להבין מה אני מרגישה ומה מתוך כל זה אסור לי להרגיש…
הנחתי ללב שלי להיפתח, בעבר. אנשים פשוט מצאו את הצופן אל כלוב הסורגים שהתקנתי ונכנסו פנימה.
הם רצו להציל אותי, למצוא דרכים שונות ומגוונות לגרום לי לחייך. וכשהם הצליחו, הם חזרו על עקבותיהם, סגרו בשקט את שער הכלוב ונעלו אותו חזרה.
הם המשיכו הלאה לעלמה החיננית הבאה שתמשוך את תשומת ליבם, ואילו אני נותרתי עם פרח נובל אחוז בידיי ודמעות, אל תוך השעות הקטנות, עם כאב שלא נגמר.

כולם אמרו מילים זהות…
הזהרתי אותם שלהיכנס אל תוך העולם שלי לא יהיה קל, שאולי הם עושים טעות שיתחרטו עליה בבוא היום. אולי היוויתי עבורם אתגר. משחק שהם היו נחושים להביס. הם העמידו להם מטרה לשכנע אותי שהם אחרים, שהם לעולם לא ייכשלו במקום בו כל כך הרבה אחרים נפלו…
וכשהם השיגו את מבוקשם, כשהם ניצחו את המשחק ואני האמנתי, הייתי שלהם… הם חייכו, זרקו אותי הצידה והמשיכו בחייהם, מרגישים שכבשו עוד פסגה בדרך אל הפרס המובטח, איני יודעת מה הוא. מעולם לא ידעתי.
רוב הסיכויים שהוא עוד אחד מהם.
שהוא רק עוד שחקן במשחק שהפכתי להיות.
ואני לא מסוגלת לחשוב אפילו על עוד הצלחה מסחררת כזאת. כי כל אחד כזה, מותיר אותי אבודה ושבורה…
זה כואב.
את זה הם לעולם לא יבינו.
האהבה שלי נפגמה. הביטחון שלי באנשים הלך ונסדק.

"אני יודע".
הוא פורץ אל תוך מחשבותיי ואני ממצמצת, מביטה בו עומד זקוף מולי. זיק שלא הכרתי נח בעיניו, שם… נוצץ, זורח נחישות.
"הם פגעו בך. הם גרמו ללב שלך להינעל בקופסה שלא חשבת שמישהו אי פעם יצליח לפתוח שוב. אני לא הולך לנסות לשכנע אותך.
"אני לא הולך לנסות להגיע אליו בכוח. אני לא הולך להיות עוד שחקן במשחק המעוות הזה,"
דמעות מסתבכות בגוש בגרון שלי. הבטן מתערבלת לשמע המילים והכאב חוזר…
אני לא רוצה לשמוע את המילים הבאות שהוא עומד להגיד, אני פשוט רוצה שהוא יעזוב ולא יחזור לעולם, אבל הוא פשוט אומר אותם ואני נאלצת לשמוע:
"רין…" הוא כורע ומתקרב קמעה, "אני לא הולך להילחם כדי שתביני שהאהבה שלי אלייך אמיתית, ומאז ומעולם הייתה… אני פשוט אהיה כאן.
"אני פשוט אהיה כאן, לצידך. תמיד… עד שאשמע ממך את המילים. עד שתצווי עלי לעזוב…"