אהובה של יום שני מתוך "מועדון האספנים בן יהודה 34 י4ושלים"

"זו הפעם הראשונה בחמש שנים שאני מחסיר ביקור", הוא כמו מגיב על מחשבותי.
אני מנחשת שמדובר באישה, "היא בטח מבינה שהיום קשה לצאת מירושלים".
דוד עדיין בוהה נכחו באישונים מורחבים. "היא כבר לא מבינה כלום", הוא אומר, "היא חולת אלצהיימר במצב מתקדם, היא אפילו לא יודעת מי אני". אני מביטה בדוד, שעננת עצב ירדה עליו. "היא אהבת חיי", הוא אומר, "אבל אני לא רוצה לדבר עליה עכשיו", הוא חותך ומתנצל: "אני לא במיטבי היום".
אני לא מתכוונת להחמיץ הזדמנות כזאת, ומשתמשת בקול הכי מתחנחן שלי. "דוד, אתה לא יכול להשאיר אותי ככה. ספר לי לפחות איך נפגשתם". דוד מתרצה, אולי אפילו חיכה שאפציר בו.
"הייתי בן ארבעים ושתים כשפגשתי אותה. גרנו באותה שכונה. עוד לפני שהחלפנו מילה נמשכנו זה לזה כמו שני קטבים של מגנט. היינו כלי משחק של כוח גדול מאתנו. לא היה טעם להסתתר. קשה להסתיר הר גבוה שניצב באמצע מישור חשוף".
"ואיך המשפחות קיבלו את זה?"
"בהתחלה איימו, התחננו, הטילו סנקציות, אבל שום דבר לא עזר. עם הזמן כולם השלימו. אפילו התפתחה ידידות בין המשפחות. סוג של שותפות גורל. היו לנו חמש עשרה שנים מופלאות, עד שהיא חלתה".
אני חשה כיווץ בבטן התחתונה, מין מכת חשמל פנימית שכואבת ובו בזמן מענגת.
"על מה את חושבת?", דוד שואל אותי, ואני מוצאת את עצמי לא מוכנה. לא ציפיתי שהפוקוס יעבור אלי כל כך מהר. "על כלום", אני עונה אוטומטית.
דוד חסון מביט בי בעיני הרנטגן החודרות שלו ופולט, "אני מכיר טוב מאוד את הכלום הזה". אני מרגישה שהוא מפשפש בקרבי, אבל הוא ממשיך בשלו. "כשחלתה הייתי בטוח שלא אחיה בלעדיה. כשמצבה הידרדר היא הועברה למוסד סיעודי. בינתיים בעלה נפטר והבת שלה ירדה לארה"ב. אני נוסע אליה כל שבוע, מדבר אתה, מספר לה, מנשק אותה. היא לא מגיבה, אבל חשוב לי לבוא. בעיקר להראות נוכחות, כדי שהצוות במוסד ינהג בה כראוי".