אהבת אמת

אני רוצה להקדיש את הסיפור הזה לחבר שלי G (שמו באתר).
אני אוהבת אותך♥

שנים רבות עברו מאז בריאת העולם, מאז העולם השתנה לגמרי, הטכנולוגיה נכנסה לחיים, אנשים התחלפו, ההנהגה התחלפה, והכל כבר לא דומה למה שהיה פעם.
יש דבר אחד בלבד שלא השתנה, אהבה.
עוד בשנה של בריאת העולם היינו מתאהבים, שני אנשים שלבם פועם בקצב מהיר כשהם נפגשים, הבטן שלהם מלאה פרפרים והם לא מסוגלים לעצור עצמם מלחייך.
אהבה מלווה אותנו עוד מהתקופה של אבות אבותינו, ולמעשה היא חלק בלתי נפרד מהעולם.

יש סוגים שונים של אהבה, אהבה בין משפחה, בין חברים טובים, ובין זוגות.
אני רוצה לדבר אתכם על אהבה בין זוגות, אנשים רבים נוטים לתת לחיצוניות להשפיע על החלטתם בבחירת יקיר לבם. בדרך זאת, אם אדם לא נראה להם מבחינה חיצונית הוא נפסל מידית.

גיל הוא נער בן 17, הוא אינו נער רגיל. גיל סובל ממחלת ניוון שרירים SNA ונעזר בכיסא גלגלים על מנת לנוע ממקום למקום. על אף היותו נכה הוא אינו נמנע מפעילות ספורטיבית או קרייריסטית.
גיל הוא ספורטאי מוכשר וראפר מדהים, בנוסף הוא מנגן בקלידים וכותב מאות שירים תוך שילוב לימודים בבית הספר ושחייה באופן קבוע.
הוא נער נאה, שיער חום, עיניים חומות ופנים חלקות, יש לו חיוך מתוק ולב רחב. גיל הוא ילד חכם, כמו כל נער בגילו הוא מסוגל לעצבן יתר על המידה אבל מי שמכיר אותו באמת מבין שהוא ילד מתוק שבחיים לא יפגע במישהו. הוא אוהב לעזור ולא משנה מה יקרה הוא תמיד יהיה שם כדי להקשיב ולתמוך.

אני הכרתי את גיל לפני כ-4 חודשים דרך ידיד קרוב שלי וחבר טוב שלו. הוא הכיר בינינו על מנת שנוכל ליצור מוזיקה ביחד. אני וגיל הסתדרנו בצורה מיוחדת. תחילה, לא ידעתי על מחלתו, לפי סדר היום שלו לא הייתי מסוגלת אפילו להעלאות בדעתי כי גיל נכה, אבל כשהתגלתה בפניי העובדה הזו אני רק הבנתי יותר את מה שתמיד האמנתי בו: "אם תרצו אין זו אגדה" לפי דבריו של הרצל, לא משנה אם אתה נכה, חולה, ילד, מבוגר, או כל דבר אחר.

אני וגיל הפכנו לידידים טובים והעובדה שהוא נכה לא הפריעה לי כלל או שינתה את דעתי כלפיו, הקשר שלנו התהדק והפכנו חברים.

"זה לא מפריע לך?" שאל אותי גיל לפתע.
"מה מפריע לי?" עניתי בשאלה.
גיל לא הגיב, הוא הסתכל על הכיסא שלו במבט מבואס וקיווה שאבין את הרמז.
"שום דבר לא מפריע לי בך, במיוחד לא הכיסא" עניתי והתקרבתי אליו. הוא הניח את ידיו על מותני וקירב את פניו אליי, עצמתי את העיניים והרגשתי את שפתיו על שפתיי, זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלנו.
הרגשתי מרחפת, הפנים שלי להטו מחום, הייתי אדומה לגמרי והרגשתי כאילו הבטן שלי עומדת להתפוצץ מרוב פרפרים, זאת הייתה אהבה.

חלפו שבועיים ואני וגיל כבר ממש אהבנו אחד את השנייה, אך לפתע שוב נכנסנו לשיחה עמוקה:
"אני אוהב אותך" אמר גיל.
"ואני אוהבת אותך" עניתי.
"אני לא מאמין שמצאתי אותך רק עכשיו, את היחידה שרואה מעבר" הוא אמר.
"מה הכוונה רואה מעבר?" שאלתי.
"את בוחנת אדם לפי האופי שלו, לא מייחסת חשיבות לשאר" ענה לי.
"אתה רוצה להגיד לי שעד עכשיו לא הייתה אף אחת שראתה אותך כבן אדם רגיל לכל דבר?" שאלתי.
"בדיוק, כששאלתי מישהי אם היא רוצה לצאת אתי היא אמרה שהיא לא רוצה חבר נכה"
"אני מצטערת, אני לא מבינה את זה. והאמת, לדעתי הנכות שלך, אם כמה שזה קשה, זאת מתנה" אמרתי.
"מתנה?" לרגע החלפנו תפקידים והוא התחיל לשאול שאלות.
"כן. אני אוהבת את הבן אדם שאתה היום, אם לא היית נכה לא היית אותו הבן אדם, הרי הדברים שאתה עובר בונים את האופי שלך והכיסא הזה מסמל את האדם שאתה, שאתה אמיץ וגיבור, אחד שלא ייתן לשום דבר לשבור אותו וזה מבחינתי הרבה יותר חשוב מללכת" אמרתי.
הוא לא הגיב, הוא חייך לשנייה ואז נישק אותי.
"אני אוהב אותך" אמר בשנית.
"אני אוהבת אותך" עניתי.

אז כן, למרות שהעבודה שגיל נכה יכולה ליצור קשיים מסוימים, כמו להגיע לכל מקום אני לא רואה אותו כנכה. אני רואה אותו כלוחם, כאדם שלא ייתן לשום דבר לבאס אותו.
כמו שכבר אמרתי "אם תרצו אין זו אגדה", חיצוניות היא לא העיקר, הרי יופי נעלם עם הזמן אבל אופי של בן אדם לא משתנה ואני מרגישה מנצחת כל כך כל דקה שגיל אתי.

היום, אני וגיל חוגגים חודש לחברות שלנו.
אני מאחלת לכם שתהיה לכם אהבת אמת כמו האהבה שלי ושל גיל.
ולך גיל יש לי שלוש מילים להגיד:
"אני אוהבת אותך."