אהבת אותי
"אל תעזבי אותי." הוא אומר ומנסה לאחוז בידי, הוא לא מצליח, אך אני מסתובבת לעברו בכל מקרה.
"למה לא?" אני שואלת, ומשיבה מבט אל עיניו הכהות, אני לא מאמינה שהוא באמת עשה לי את זה, שהוא עד כדי כך חסר רגישות.
הוא לא אומר דבר במשך זמן מה, פשוט מביט בי בעיניו הגדולות ומנסה להיראות תמים ככל האפשר, אלוהים, אני לא מאמינה שחשבתי שהזה באמת יעבוד, הייתי צריכה לדעת שזה יתפוצץ לי בפנים, כמו תמיד.
"בגלל שאני אוהב אותך." הוא עונה לי, ואני צוחקת, אלוהים, למה אני לא יכולה להתאהב בטיפוס יצירתי? אני בטוחה שהפרידות שלנו היו הרבה יותר מעניינות.
"זאת בעיה שלך, יקירי." אני אומרת ולוקחת צעד אחרוה כאשר הוא מתקרב אליי, באמת שאין לי כוח לכל המשחק הזה, לא היום ובמיוחד לא איתו.
הוא מעביר את היד בשיערו ומנסה לחשוב מה עוד הוא יוכל לומר לי, מה יגרום לי להישאר, אני לא יודעת למה הוא רוצה שאשאר, זה לא שמערכת היחסים שלנו הייתה עמידה במיוחד או שהיינו מאוהבים בטירוף, אך אולי רק אנ ירואה זאת כך, אולי הוא רואה משהו אחר.
"במקרה כזה את לא יכולה לעזוב אותי בגלל שאת אוהבת אותי." הוא אומר בסופו של דבר, ואני מוכנה להישבע שהשיחה הזאת נשמעת לי כמעט מוכרת מידי.
"מתי אמרתי את זה?" אני שואלת, ומחייכת, אני יודעת שאני נהנת מזה הרבה יותר מידי מכל העניין הזה, אך למרות שאני מנסה להפסיק אני לא מצליחה, נראה שהמוח שלי עושה דבר מה שהוא בעצמו לא מבין.
ידעתי שאני צריכה להפסיק לצאת עם בחורים כמוהו, ידעתי שאני הרבה יותר מידי צינית מכדי לצאת עם נערים רומנטיים כמוהו, אני לא יכולה להסביר למה אני עושה את זה, אולי זה בגלל שגם אני רוצה להאמין שאמצא את האחד מתישהו.
"לפני חצי שעה בערך." הוא אומר, ומנסה להתקרב אליי פעם נוספת, אני מביטה בעיניו ומבינה שהוא מרגיש פגוע, והאמת היא שאני לא מבינה למה, הרי הסברתי לו בתחילת הקשר שאני לא מחפשת משהו לטווח הארוך.
"אם כך אולי הפסקתי לאהוב אותך, חשבת על זה?" אני שואלת ומתרחקת עוד מעט, הפעם פשוט בגלל שזה מרגיש כמו חלק מהמשחק, כמו משהו שיגרום להכל להיות מעט מרגש יותר.
אני חושבת שזו אשמתי, העובדה שאני לא יכולה להחזיק מערכת יחסים לעורך זמן, אני חוששת שהעובדה שאני לא יכולה להישאר במקום אחד ליותר ממספר שניות או העובדה שאני שונאת שגרה לא עוזרת לי יותר מידי.
"איך את יכולה להפסיק לאהוב מישהו שנשבעת לאהוב לנצח בתוך פחות מחצי שעה?" הוא שואל, וגיחוך עולה על שפתיי, אני לא יודעת למה רוב האנשים לא מבינים את אותם דברים, דברים פשוטים שאני יודעת כבר הרבה יותר מידי זמן.
"זה בגלל שיש נצחים שנמשכים רק שנייה,"אני אומרת, ומרימה את פניי אל השמיים."ואני מניחה שהנצח שלנו פשוט נגמר."
תגובות (3)
מאוד יפה, כתיבה מעולה, אני מתחבר לכתיבה שלך. אני חושב שהכתיבה שלי ושלך דומה! אשמח אם תקראי את הסיפור שלי. :)
5++
חח הרגשתי הרבה כנות. הכתיבה הייתה בסדר. הרבה יותר טובה משל משתמשים אחרים באתר, אבל יחסית לכתיבה ממש טובה, לא התרגשתי ממנה באופן מיוחד. וזה בסדר. למען האמת זה יכול היה להיות קטע ממש טוב. הדבר היחידי שהפריע לי רוב הזמן היה שזה מסופר בדיוק כמו יומן, ומהבחינה הזו השווה לזה אווירה דווקא פחות כנה. למה? כי אנשים שמספרים את מה שהיא אומרת ככה, בדרך כלל… אנחנו לא מכירים אותם ולא יודעים מה הקול האמיתי שלהם. זה לא חייב לשכנע אותנו. וכשזה מסופר לא כמו יומן אלא התבוננות אובייקטיבית מהצד, זה די כזה, וואו מגניב. ואז גם היית מרשה לעצמי הרבה יותר לשחק עם הדמות שלה. להפוך אותה לקצת יותר רעה כי מה שאנחנו מקבלים כאן זה זרמים של חום וקור, וזה מבלבל. כאילו היא אומרת את האמת, ואז מתחרטת כי היא רוצה להאמין שהיא מוסרית, אז היא מצדיקה את עצמה במשהו שיגרום לנו לחשוב אחרת, וזה קשה לשים את האצבע על דמות כזו. הסוף הסביר הכל נהדר, באמת, באמת, בצורה מושלמת, זה היה טוב, הצלחת להעביר נקודה מעורפלת בלי להגיש אותה על הכפית וכן בצורה מאוד חדה. זה דבר נדיר להצליח לעשות. וזו הייתה אמורה להיות נקודת המפנה בסיפור בה אנחנו מבינים שזו ההצדקה האמיתית שלה ואולי התנהגות שפירשנו בהתחלה כמוהו כלא מוסרית ואולי אפילו נוראה- היא אולי בעצם הדבר הכי הגיוני וכנה לעשות- וזה יהמם אותנו. (יותר מדי הסברים של קורבן על מה היא יכולה ולא יכולה… הייתי מצמצמת פה מעט, שזה ישאר רק מאחורי הקלעים בצללים)
*אחורה
הו וונדי, אין גבול לאהבה שלי כלפי הכתיבה שלך. היא כל כך יפה וממכרת. וגם יש לך סופים מדהימים- שזה עוד יתרון שקונה אותי. אני מתה על סופים בעלי פאנץ'
אהבתי מאוד את הקטע, אל תפסיקי לכתוב!