אהבתי פעם נערה בחצאית

אהבתי פעם נערה בחצאית. לא מיני וגם לא שמלת קיץ, פשוט חצאית. ולא חצאית שמנסה להסתיר אך להבליט, להצניע ולהחמיא באותו זמן, ממש לא חצאית כזאת.
חצאית שמיד אומרת, כמעט בצעקה "אל תתקשר בשבת!" או "אני מקווה שהמזלג הזה חלבי". כן, כזאת חצאית.

ואהבתי את החצאית, כי מעבר למה שהיא הסתירה, היא הבליטה כנראה הכל – צחוק ביישני, דיבור נעים, מבט קצת אבוד, שיער אסוף בצורה חפוזה שקצוותיו נשפכים על עורפה בצורה כל כך עדינה.

הייתי הולך עם החצאית לטיולים, רואה איתה סרטים, ומדבר איתה שעות על כלום ושום דבר. רק אני והיא וקיר חיץ בלתי נראה המפריד ביני לבינה. אסור היה לי לגעת בחצאית.

השאלות הגיעו די מהר "לא קשה לך?", "מה קורה כשאתה חרמן?", "כמה זמן כבר לא עשית את זה?" אבל היה לי ברור שזה לא העניין.
רק רציתי לחבק אותה. להרגיש אותה קרוב אליי, לשמוע את הלב שלה דופק ולהבין שהיא מתרגשת כמעט כמוני.

רצוני התגשם. יום אחד בזולה על הים, נרדמנו שנינו קרוב אחד לשני והתעוררנו זה בזרועותיה של זאת… בלי החצאית.

לא קרה כלום באותו הלילה אבל קרה הכל. אחרי המקרה הזה החצאית חזרה מהר למקומה כשהיא משאירה אותי בעולם המכנסיים. לא שזה מקום רע כל כך, והייתה תקופה שזאת כל מה שהכרתי. פשוט יצא שהתאהבתי בנערה עם חצאית.