אהבה תמימה

על המיטה שוכבים,
ורק מסתכלים האחד על השני,
יודעים שזה אחד מהרגעים האלה,
שהזמן נעצר ולא זז.

ידו מלופפת סביבי,
ליבי דוהר,
אני רק מסתכלת על הפנים שלו,
מאחלת לעצמי שיום אחד הוא יהיה רק שלי.

כמו תמיד,
הוא מלטף לי את היד כולה,
כל נגיעה שלו,
גורמת לי צמרמורות נעימות בכל הגוף,
צמרמורות של התרגשות והנאה.

הוא מחייך, את החיוך שלו,
החיוך שגורם לי להרגיש שהוא באמת אוהב אותי,
שזה לא רק הרגשה שלי,
שגם הוא בתוך סיפור האהבה הדמיוני הזה.

כל כך הרבה שאלות שרציתי לשאול,
ותשובות שלא יתגלו,
עד שאני אדבר,
אך אני שותקת,
כמו תמיד,
מנסה לגרום לרגע הזה,
הרגע שלנו ביחד, לבד,
להימשך לנצח.

והזמן עובר,
הכל חוזר לאותו המקום,
בו אני והוא,
אלה שני אנשים שונים,
שרק כשהם לבד הם יכולים להיות
אחד עם השני
והמבט בעיניים, שרומז, שהרגשות האלה,
הורגות אותנו מבפנים,
כי אנחנו יודעים,
שאחד עם השני,
זה סיפור דימיוני,
שהמציאות לא יכולה להכיל.