אהבה ראשונה לא שוכחים – הסיפור האמיתי

אני פצעתי את הברך לפני כמה ימים. לא משהו רציני מידי, אבל זה קרה. הרופא אמר לי לנוח ולא לאמץ את הרגל, כך שכשהגיעה המסיבה בטיול השנתי, לא מיהרתי להשתתף בה וליהנות ממנה וחיפשתי כל הזדמנות לברוח.
ואז הוא הגיע יחד עם אחד מהחברים שלו. הוא ראה אותי יושבת בצד כשלרגלי המכשיר שאני צריכה לשים והבין שאני לא באמת רוצה להיות שם.
"היי" הוא בא והתקרב, והתיישב לידי. מיד לאחר שהוא התיישב לידי החבר שלו התיישב גם הוא.
"היי" אמרתי לשניהם.
"עוד לא נתת לי לנסות את המכשיר, את יודעת?" הוא אמר בצחוק. כזה הוא, אוהב שטויות.
צחקתי גם אני והורדתי את המכשיר מהרגל והושטתי אותו אליו. הוא הסתכל בתמיהה על הדבר הזה, העשוי חצי פלסטיק חצי בד ושאל "איך לעזאזל את שמה את זה?"
צחקתי והרכבתי לו את זה על הרגל. הוא הלך קצת, שיחק צולע, נהנה ולאחר חמש דקות החזיר לי את זה והרכיב לי אותו על הרגל.
הלכנו שלושתנו על מחוץ לאוהל הבנים. הייתה שם פינת ישיבה נחמדה שבה הם ישבו שניהם ואני נשארתי לעמוד.
"למה את לא יושבת?" שאל החבר שלו. אני לא כל כך מכירה את החבר הזה, לפחות לא יותר משלום שלום. הוא החבר היחיד שלא יצא לי עדיין להכיר.
"אני לא רוצה לשבת, כואבת לי הברך ואני צריכה לשחרר אותה." צחקתי.
"את בסדר?" הוא שאל בדאגה. "שלא תתפרקי לנו."
"כן כן, אל תדאגו." אמרתי בחיוך מובך. זה מדהים איך שכל פעם כשאני בסביבתו החיוך פשוט לא יורד לי מהפרצוף, איך בן אדם אחד יכול לגרום לי לכל כך הרבה אושר כשאני איתו.
בכל מקרה, ישבנו ודיברנו במשך כשעה. אני כבר התיישבתי לידם כי התעייפתי מלעמוד וללכת. החבר שלו פעם בחצי שעה לחש לו משהו באוזן, והוא ענה לו בשקט "דיי, מספיק, זה לא נכון."
ואז, הגיעו עוד כמה מהחברים שלו והכינו מרשמלו על האש. כמובן שאני לא אכלתי, לא כי לא רציתי לאכול לידם, אלא סתם כי לא היה לי חשק. כשנהיה לי קר ולא רציתי ללכת עד האוהל של הבנות כדי להביא את המעיל שלי, הוא לא היסס לרגע והלך להביא לי את שלו.
ולפתע פתאום, מי מגיעה אם לא הידידה הטובה מפעם, האדם השנוא עליי. הם היו ידידים מאוד טובים, מאוד קרובים, עד שאני נכנסתי למשוואה. כשהיינו ביחד היא ממש התפוצצה מקנאה והיא לא חששה להראות את זה ולגרום לי להרגיש דחוקה הצידה ופחות חשובה, פחות טובה ממנה. כשהוא הבין את זה הוא התחיל לתפוס ממנה מרחק, ומאז הקשר כמעט ולא קיים, רק פעם בתקופה (ובעיקר כשאני לידו).
היא הגיעה לאזור יחד עם החבר שלה, כששניהם מחובקים ביד אחת ומחזיקים סיגריה ביד השנייה.
"רועיקיייייי"" היא צועקת אליו. "מה נשמע? יואו, שנים שלא דיברנו!" היא רצה לכיוונו ומביאה לו חיבוק גדול, כנראה כדי לעצבן אותי או את חבר שלה. "וואיי, חייבים לקבוע! אתה חייב לספר לי כל מה שהולך אצלך עכשיו בחיים, התגעגעתי!" היא יושבת איתם, מדברת, משתלטת על השיחה בצורה מכוערת ביותר כשמצד אחד החבר שלה ומהצד השני היא מחובקת, עם מי אם לא עם רועיקי.
הייתה עוד איזו התלחששות בינו לבין חבר שלו כשהם מסתכלים עליי.
"אני לא מבין, למה אתה חייב להתנהג כמו הומו." החבר שלו אומר לו.
"אני לא חושב, אבל מה שתגיד." הוא ענה לו.
לאחר כמה דקות שבהן הרגשתי לא נעים, הייתי עצבנית וכבר לא נהנתי, החלטתי שללכת לפינה אחרת עם חברים אחרים שהידידה הטובה לא נמצאה שם. ישבתי איתם ודיברתי, ואחרי חמש דקות הוא הגיע גם הוא.
"מה קרה רועיקי, אתה לא נהנה שם?" שאלתי בציניות.
"לא, היא מעצבנת אותי," הוא אמר ביובש. "וגם לא נעים לי כבר מחבר שלה, זה מרגיש לי יותר מידי."
חייכתי לעצמי בתחושת סיפוק ונשארנו שם שנינו. לאט לאט עברו וטפטפו כל שאר החברים שלו והפכנו שוב להיות הקבוצה הזאת.
ישבנו וצחקנו עד מאוחר, והתחלתי להתעייף. כשהרגשתי שנעצמות לי העיניים אמרתי לו שאני הולכת לישון.
"מה, כבר?" הוא שאל, קצת מבואס. "אבל עוד מוקדם."
"אני מצטערת, אני פשוט כל כך עייפה." עניתי, קצת מצטערת על זה שאני הולכת.
"בסדר, לילה טוב." הוא הביא לי חצי כיף חצי חיבוק ונפרדנו לדרכינו. כשהגעתי לאוהל של הבנות גיליתי שאני עוד לובשת את המעיל שלו. החלפתי בגדים, הורדתי עדשות, שמתי את המעיל שלו בתור כרית והלכתי לישון.
להגיד שלא התבאסתי כשלא קרה בנינו כלום? התבאסתי מאוד. אבל להגיד שלא נהנתי באותו ערב? זה היה ערב מדהים ומהנה, ואני כנראה אזכור אותו לעוד הרבה זמן. אז אולי אני לא קיבלתי את מה שרציתי, אבל אולי זה לא מה שאני באמת רוצה? חומר למחשבה.