אהבה עיוורת – פרק שני!

"קדימה שחקנים! אתם צריכים להתאמץ יותר! בקצב הזה אנחנו לעולם לא נהיה מוכנים להופעה הגדולה בעוד חודשיים!" צרחה עלינו המורה עליזה, המלמדת משחק.
כל כך התרגשתי לקראת ההופעה הגדולה.
ההופעה שסוף סוף תפתח בפניי את עולם המשחק לעד! אבל.. ישנו הקטע של הביישנות..
אני מקווה שאני אצליח להתגבר על זה בזמן… "נטי מה את עושה? עליזה מתחילה להתעצבן..
ואת יודעת מה קורה כשהיא מתעצבנת…" אמרה לי מיטל בחשש אמיתי.
"כן.. היא מאדימה, והוריד בצוואר שלה גדל למימדים עצומים, והיא מתחילה לשאוג, ו.." "נטי! נו מה את מברברת? בואי כבר!" זירזה אותי מיטל, ומשכה בידי לכיוון מרכז הבמה.
"אז כמו שהתחלתי להגיד," אמרה עליזה, "האודישנים בעיצומם, אז אתם חייבים לתת את כל כולכם! אני מצפה מכל אחד לתת מעצמו את הכל!".
כולנו עמדנו על הבמה הגדולה, המזמינה.
100 שחקנים, כל אחד מהם חולם להיות הדבר הבא. כולם רוצים את אותו הדבר, ורק אחד, רק שחקן אחד! יקבל את התפקיד הראשי..
לאחר שעליזה סיימה את נאומה, שקט שרר בתוך האולם למספר שניות, ולאחר מכן כל השחקנים החלו להתפזר, איש איש לדרכו. סובבתי את ראשי על מנת לחפש את מיטל אך לא מצאתי אותה.
"מיטל?" צעקתי ברחבי האולם, אך ההמולה הייתה גדולה, ובקושי שמעתי את עצמי.. נתקעתי באנשים, דחפתי, נדחפתי, אך לבסוף מצאתי אותה.
"כל כך צפוי" סיננתי מבין שיניי. מיטל הסתובבה אליי בתנועה חדה, קלטה מאוחר מדי שתפסתי אותה מדברת עם רובי, החתיך של השכבה. מיטל מאוהבת בו כבר יובלות, אבל הוא פשוט לא סופר אותה! ניסיתי להסביר לה את זה כל כך הרבה פעמים, אבל היא? בשלה.. "היי רובי" אמרתי בחוסר רצון.
"מיטל אנחנו צריכות ללכת, בואי" אמרתי, מפנה את מבטי למיטל.
"נטי אנחנו בדיוק מדברים פה אז.." "מיטל," קטעתי אותה, "אנחנו צריכות ללכת." חזרתי על עצמי, מדגישה כל מילה באיטיות. "אוף למה את חייבת להרוס?" לחשה לי מיטל.
"טוב אז רובי.. נדבר." אמרה לו מיטל במתיקות. רובי אפילו לא נפרד לשלום, אלא החל ללכת למקום ממנו בא. "אמרתי לך, הוא לא טוב לך!". "אני שונאת שאומרים לי – אמרתי לך" אמרה לי מיטל באכזבה. "אבל כנראה שאת צודקת.. כנראה שאני כבר לא אמצא את האביר על הסוס הלבן, את האחד שיאהב אותי, את האחד שיטלטל אותי, את האחד ש… אה! למה הוא מוכר לי?" אמרה פתאום מיטל והצביעה לצדו השני של האולם. הסתובבתי, מביטה לכיוון אליו היא מצביעה וראיתי אותו.
את אותו האחד בו נתקלתי אתמול אצל הרופא! הוא עמד שם, כל כך נאה, ודיבר עם עליזה. "זה לא זה שנתקע בך אתמול?" שאלה אותי מיטל. "אממ.. כן אני חושבת.." עניתי לה בהיסוס, מנסה להסתיר את פעימות ליבי החובטות בי ללא רחמים. "טוב בואי נלך, אנחנו היחידות שנשארנו" אמרתי למיטל, והתחלנו להתקדם לכיוון היציאה. פתאום שמעתי את שמי. "נטלי! חכי רק שנייה בבקשה!" צעקה לי עליזה. הרגשתי איך רגליי נעשות כבדות, מקשות עליי את ההליכה.
לכן נאלצתי פשוט להסתובב אליה ולחייך. "כן?" קראתי בחזרה. באיטיות אך בנחישות, התקרבה אליי עליזה יחד איתו. עם האחד שלא נותן לי מנוח.
"נטלי תשמעי, התכוונתי להודיע לכולם מחר אבל מאחר שנשארת כאן לבד, החלטתי לבשר לך עכשיו" אמרה לי עליזה כממתיקת סוד. "אני עדיין פה!" קראה פתאום מיטל מאחוריי. "כבר לא!" צעקה לה עליזה חזרה. "אוף.. טוב אני מחכה לך בחוץ נטי!" צעקה לי מיטל ויצאה מהאולם.
"אז כמו שהתחלתי להגיד, אני שמחה לבשר לך שקיבלת את התפקיד הראשי בהופעה!" אמרה עליזה וחיוכה התרחב פי שניים. "אני?!" נשימתי נעתקה.
אני לא מאמינה שבאמת הצלחתי! "כן את. אני ממש גאה בך" אמרה עליזה וליטפה את כתפי בחום. "תודה" אמרתי בביישנות. "אני שמחה להכיר לך את נייט," אמרה עליזה והצביעה על אותו בחור, "הוא הפסנתרן שלנו לכל אורך ההופעה. אני מניחה שתצטרכו לעבוד יחד המון, אז החלטתי להכיר לך אותו עכשיו." כל הסומק עלה לי לפנים, אבל לא רציתי לעשות מזה עניין. "היי נעים מאוד" אמרתי לו ושלחתי את ידי ללחיצת יד. "נעים מאוד" אמר לי בקולו העמוק, אך משום מה לא הושיט את ידו ללחוץ את ידי. נשארתי מבולבלת, אך הנחתי את ידי חזרה לצד גופי.
"מעולה!" אמרה עליזה בעליזות, "עכשיו כשכולנו מכירים הכל יזרום בצורה הרבה יותר טובה. מחר חזרה ב-8 בדיוק! נא לא לאחר" אמרה עליזה ברשמיות והחלה חוזרת על עקבותיה. הבטתי בה עוד שנייה, ושמתי לב איך הבחור – נייט, נתמך בה כאילו קשה לו ללכת. היה נראה כאילו עליזה מדריכה אותו לכיוון היציאה. "מוזר" מלמלתי, ויצאתי גם אני להודיע למיטל את החדשות המעולות.