אהבה עיוורת – פרק שלישי!

"מוכנות להזמין?" שאלה המלצרית בבית הקפה "אולה" בחוסר סבלנות. אני ומיטל הבטנו אחת על השנייה בגיחוך, ונתנו למלצרית את הזמנתנו.
המלצרית הסתובבה והלכה בכעס לכיוון השני. "מה עובר עליה?" שאלתי את מיטל בעליצות. "אין לי מושג," אמרה בחיוך, "אבל עזבי אותה. באנו לפה לחגוג, אז קדימה!" אמרה מיטל והניפה את ספלה הריק משתייה. "אוף מתי כבר נקבל את מה שהזמנו?" אמרה מיטל בקול חזק במכוון, כך שהמלצרית תשמע. "מיטל! די זה לא יפה.." אמרתי לה, ושתינו התחלנו לצחוק. "נטי כל הכבוד… באמת! התפקיד הראשי מגיע לך." אמרה לי מיטל בחום. התרגשתי ממילותיה, והרגשתי איך דמעה נעמדת לה בקצה עיני. "את לא…?! את לא הולכת לבכות נכון?! נטי!! את אמורה לשמוח!" אמרה לי מיטל בדאגה. מחיתי את הדמעה במהרה. "את פשוט מרגשת אותי.. אני אוהבת אותך!" קראתי לעברה וזינקתי ממקומי על מנת לקפוץ עליה עם חיבוק. "נטי, את יודעת שאני אוהבת אותך, אבל אל תעשי בושות… נו.. נטי.. שחררי אותי!" זעקה מיטל. צחקקתי וחזרתי למקומי. המלצרית הגיעה כעבור כמה רגעים והניחה את הזמנתנו על השולחן. "אפשר אולי מלח ו.." התחלתי להגיד אך המלצרית כבר הלכה. "איזו גסות רוח!" צרחה מיטל שוב וחייכה אליי. "אז תגידי נטי…" התחילה מיטל להגיד בערמומיות, "מה את חושבת על הפסנתרן החתיך?". הסמקתי מיד, אך הצלחתי לענות במהרה בלי לעורר יותר מדי חשד "הוא נחמד..". "נחמד? זהו? טוב… אולי על אחרים זה יכול לעבוד, אבל אני רואה שהוא מוצא חן בעינייך" אמרה לי מיטל בקריצה. "אוף די! אמרתי שהוא נחמד וזהו!" כעסתי. מיטל נרתעה מעט ואמרה לי "את והמלצרית תסתדרו טוב ביחד עם הכעס הזה." "מצטערת," אמרתי בכנות, "כנראה שאני יותר מדי בלחץ מהחזרות מחר… מפחדת לאכזב" אמרתי בשקט. "אל תדאגי נטי. לא סתם נבחרת לתפקיד! את תצליחי בגדול!" אמרה לי מיטל וקמה על מנת לחבק אותי. "די מיטל.. בלי בושות.. נו מיטל, מה את עושה?!" זעקתי.
~~~~~~~~
"בוקר טוב נטלי, שמחה שהגעת סוף סוף" אמרה לי עליזה בציניות. "מצטערת! פשוט השעון לא צלצל, ולא הספקתי להסעה, ו.." "טוב מספיק שהגעת באיחור, את לא צריכה גם לבזבז לי את הזמן" קטעה אותי עליזה. "מצטערת" אמרתי. "טוב אז ככה," אמרה עליזה בהתרגשות, "עוד מעט נייט יגיע, את זוכרת אותו נכון?" שאלה אותי עליזה. אה, ולו מותר לאחר? חשבתי בליבי. "כן אני זוכרת," עניתי. "הפסנתרן." "נכון," אמרה לי עליזה. "אני מבקשת שתתייחסי אליו בהבנה. אני בטוחה שההצגה תצא מעולה!". למה להתייחס אליו בהבנה? הרהרתי. "רגע.." ניסיתי לשאול אותה, אך לפתע הוא הגיע. "הנה אתה נייט! כמה טוב לראות אותך!" קראה לו עליזה והחלה להתקדם אליו. אך הוא לא היה לבד. הוא היה מלווה באישה. אישה יפה מאוד. הם הגיעו שלובי ידיים. טוב אין לי סיבה להתעצבן. בטח שלא לקנאות. אני אפילו לא מכירה אותו. "מעולה! אז עכשיו כשכולנו פה אפשר להתחיל בחזרות!" אמרה עליזה בשמחה. כולנו עלינו על הבמה, ואני השתדלתי לנעוץ עיניים כמה שפחות. למה הם חייבים לשלב ידיים? אומנם הייתי קצת מעוצבנת, אבל לא יכולתי להתעלם מיופייה של הבמה. הבמה הזו פשוט הייתה התגשמות כל חלומותיי. היא הייתה גדולה ורחבה, בפינתה הימנית נח לו פסנתר הכנף המרהיב. בסף הבמה נח לו הוילון האדום הגדול שנפל באלגנטיות מהתקרה. מול הבמה ניצבו להם לא פחות מאשר שלושת אלפים כיסאות בד אדומים. אורות הזרקורים היו כעת מכובים, אבל יכולתי לתאר את יופי האולם כאשר הם יידלקו בערב המופע. "טוב אז אני אשאיר אתכם לבד," אמרה עליזה לפתע, "אני בטוחה שתסתדרו" הוסיפה, והחלה להתקדם לעבר היציאה. נשארנו על הבמה רק אני, נייט, והאישה שליוותה אותו. שניהם התקדמו לעבר הפסנתר, והתיישבו מולו. שמתי לב שנייט לא הוציא מחברת תווים מתיקו. למען האמת, הוא לא סחב איתו שוב תיק. טוב, אולי הוא מאלה שזוכרים בעל פה, למרות שזה מוזר בשל גילו הצעיר. טוב אבל לא סתם הוא נבחר להיות הפסנתרן בהופעה. "טוב.. נטלי, נכון?" שאל אותי נייט בלי להסתכל עליי. נפעמתי מהעובדה שזו הפעם הראשונה שאנחנו באמת מדברים. "כן" מלמלתי בהתרגשות נסתרת. "אנחנו נתחיל מהשיר – 'אתה שלי', בסדר?" שאל. "כ..כן בטח…אין בעיה" עניתי. התביישתי לשיר מולו, אבל ככל הנראה הוא בהה באיזושהי נקודה נסתרת בקיר, כאילו התעלם מנוכחותי לגמרי. באמצע השיר טעיתי קצת במילים ולכן היינו צריכים לעצור ולהתחיל מהתחלה. פתאום נייט אמר לאישה שליוותה אותו "מרי, אולי תביאי לי מים בבקשה?". מרי שלחה אליי מבט מהיר ואמרה "כן בטח שום בעיה." זהו. נשארנו שנינו לבד. "אנחנו כבר נמשיך" אמר לי פתאום. כל הדם עלה לי לראש. ליבי החל להלום בפראות. "בטח, אין בעיה" אמרתי בביישנות. תיק הצד שהבאתי איתי נח לו ממש על יד הפסנתר. פתאום הפלאפון שלי החל לצלצל. "מצטערת!" מלמלתי ורצתי לסגור אותו. "זה בסדר." אמר. ניסיתי לפתוח את התיק מהר, ולבסוף הצלחתי לכבות אותו. הבטתי הצידה, וראיתי שנייט מנסה להגיע לתיקה של מרי שנח ממש לרגליי. הוא התרומם לאט ממקום ישיבתו, זהיר, כאילו מפחד ליפול. הרגשתי צורך לעזור לו אז התרוממתי והרמתי את התיק. "הנה ה.." התחלתי להגיד, אבל בלי אזהרה מוקדמת נייט מעד ונפל עליי. שנינו נפלנו יחד על הרצפה כאשר הוא מעליי. מה לעשות?! ניסיתי לנשום כמה שפחות, אך ללא הצלחה. הבטתי בעיניו אך מבטו לא נח על שלי. הוא נראה אבוד. לא ידעתי מה לעשות. פתאום ראיתי שנייט מרים את ידו אל פניי. הוא הניח אותה בזהירות על פניי, והחל ממשש את פניי, כאילו רוצה לחקוק בזכרונו את תווי פניי. עובר על עיניי החתוליות, על אפי, על גומת החן שנחה לה בלחיי הימנית, ולבסוף – על שפתיי. הרגשתי שאני פשוט קורסת תחת ההתרגשות. מגע ידו הנעים העביר בי צמרמורות. נשימתו על פניי הייתה מהפנטת. לא רציתי שזה ייגמר. לא רציתי… "נייט!" צעקה מרי. "מה קרה לך?" שאלה. מה כבר יכול לקרות לו? חשבתי. הוא בסך הכל נפל עליי ושנינו נהנינו מזה… "תגידי לי, למה את לא עוזרת לו?" שאלה אותי מרי בכעס. "אבל אנחנו רק.." התחלתי להגיד. "אתם רק מה? את לא מבינה שהוא עיוור?" אמרה בצעקה.
הוא עיוור. המילים האלה הידהדו לי בראש מספר שניות. הוא עיוור. איך לא שמתי לב? אז במרפאת העיניים, כשנתקל בי. עכשיו כשנפל. ומבטו? אף פעם לא ממוקד. תמיד מרוחק. למה אני כל כך חסרת רגישות? למה אני כל כך עיוורת?