אהבה עיוורת – פרק שישי!!

"נו, איך זה?" שאלה אותי מיטל. "אויי….. זה כל כך נעים… כל היום אני תפוסה.. ממש הייתי חייבת להשתחרר קצת" אמרתי בעודי נהנית מהמסאז' המדהים של מיטל. "רק אל תתרגלי לזה אה?" שאלה אותי מיטל בחיוך. "חברה מדהימה שכמותך" החזרתי בצחקוק.
אהבתי כל כך את השעות האלה שלי ושל מיטל בבית שלי… כשההורים שלי לא היו בבית והייתי לבד, תמיד יכולתי לסמוך על מיטל שתהיה איתי, תארח לי חברה. "מיטל אז מה קורה?" שאלתי אותה בערמומיות. "מה קורה בקשר למה?" השיבה לי בתמימות. "נוו תספרי כבר!! אני מתה לדעת איך היה הדייט שלך עם גיא!" כבר ממש צרחתי. "אמממ… את יודעת.. לא משהו מיוחד." ספרתי בלב 1, 2, 3….. "טוב טוב!!" קראה פתאום. מיטל התחילה לספר לי הכל בהתרגשות אבל אני? אני לא יכולתי להפסיק לחשוב על נייט. על הדחייה שלו. זה הדבר היחידי בעולם שלא סיפרתי למיטל. כל כך התביישתי. כל כך פחדתי מה היא תחשוב עליי… כל כך… "נטי? את מקשיבה לי בכלל?" נופפה עם ידיה מול פניי. "כ..כן כן בטח." השבתי והיא חזרה לסיפור שלה.
~~~~~~
11 ימים. 11 ימים מאז מה שקרה ו…כלום. פשוט כלום. החזרות ממשיכות כרגיל. גם הדיבורים שלנו הם אותו הדבר. אצלו נראה כאילו כלום לא השתנה אבל אצלי? הכל. כל יום מחדש אני מרגישה איך האדמה בולעת אותי, מנסה למשוך אותי בכוח למקום שבו החלל הריק שבתוכי ייסגר. אבל אני כבר לא יודעת אם קיים מקום כזה…
רק בעבודה שלי – בסטימצקי – אני מרגישה איך לאט לאט החלל שבתוכי מתאחה. עד שראיתי שם את נייט. שוב. הפעם הוא הגיע לבד משום מה. לבד, אבל עם חפץ לא ברור על עיניו. מין סוג של משקפיים.
כשהוא ככל הנראה ראה אותי – מה שנראה לי אבסורדי – הוא התקרב בצעדים מדודים. בום. בום. בום. אוף. הלב שלי שוב מאבד שליטה. "סליחה?" הוא שאל בקול חלש. אוקיי. אז הוא לא מזהה אותי. בעצם זה הגיוני… הוא אף פעם לא באמת ראה אותי. אבל את הקול שלי הוא בטוח יזכור. אני חייבת לשנות את הקול. "כן?" שאלתי בקול שאין לי מושג מאיפה הוצאתי אותו. "את יכולה אולי לעזור לי לבחור ספר?" שאל בתקווה. "בטח." עניתי בשמחה על כך שהוא לא זיהה את קולי. כשהתקדמנו אל עבר המדפים הראיתי לי ספרים אך מחשבותיי נדדו אל פניו המושלמים, אל עיניו שכעת היו מוסתרות ממני. כל כך מושלם… כל כך קרוב אליי אך באותה מידה, כל כך מרוחק…
לאחר ששילם ופנה לצאת מהחנות הוא הסתובב ופנה אליי בשאלה "אממ.. רק רציתי לדעת, את מכירה אולי את נטלי? היא עובדת כאן." הלב שלי נעצר. הוא שאל עליי. מה לענות?
"אה בטח! היא באה לכאן בכל יום." יופי. כמה סתומה אני יכולה להיות? "באמת?" שאל. "אז אולי תוכלי למסור לה את זה?". "כן בטח," אמרתי בחוסר ברירה, ולקחתי את הפתק מידו המושטת, "יום טוב." "יום טוב" ענה ויצא מהחנות. פתחתי את הפתק בזהירות וקראתי.
"נטלי, רק רציתי ליידע אותך בבשורה מדהימה!
היום בפעם הראשונה הרכבתי את המשקפיים הנסיוניות לעיוורים ותאמיני או לא – זה עובד!
אומנם אני לא רוצה פרצופים ממשיים אבל מצליח לראות דמות אדם!
זה פשוט נפלא!
הגעתי לחנות שלך בשביל לראות אותך, אבל למקרה שלא תהיי שם כתבתי לך פתק.
רציתי לומר לך תודה על כל התמיכה בזמן האחרון. את מושלמת.
נשתמע, נייט."
אני מושלמת? דמעה נוצצת עמדה בעיני ולבסוף נזלה על לחיי הימנית. הוא חושב שאני מושלמת…