אהבה עיוורת – פרק שביעי!!

"נטלי! פסססט!" קראה לי שירלי מהשורה הראשונה. הרמתי את ראשי בשאלה. "הכנת שיעורים?" שאלה אותי. "אוייי!" קראתי ופתחתי את המחברת במהרה. לא. טוב למה ציפיתי? שהשיעורים שלי יכינו את עצמם? במקביל, גם מיטל הבינה שהיא לא הכינה את השיעורים והביטה בי בבעתה. "נטי… היום זה יום שלישי… את יודעת מה זה אומר?" שאלה אותי בחשש. "כן! בדיקת שיעורי בית!" עניתי בפחד. אני יודעת שזה קצת מצחיק. אף אחד לא אמור להגיד ככה לבדיקת שיעורי בית, אבל.. כשאתה לא מכין שיעורי בית 10 פעמים ברציפות אתה קצת מפחד.. המורה התקרב אלינו בביטחון, על פניו נסוך חיוך של ניצחון. "אז מה בנות?.. תפתיעו אותי היום לטובה?". שתינו השפלנו את ראשינו, מחכות לגזר הדין. "בדיוק מה שחשבתי.. נטלי ומיטל, צאו בבקשה מהכיתה וחכו לי בחוץ עד שהשיעור ייגמר.". אני ומיטל לקחנו את התיק ויצאנו מהכיתה. "אוף מה יהיה הסוף איתנו?" שאלתי אותה בייאוש. "אני לא יודעת… אולי נברח?" שאלה אותי בערמומיות. "מיטל! אנחנו צריכות להתרכז באיך אנחנו מוציאות ציונים טובים ומתחילות להשקיע ואת רוצה לברוח?" שאלתי בלי אוויר. "בסדר בסדר… רק הצעתי." אמרה בכניעה. המורה התקרב אלינו בתום השיעור, ככל הנראה כדי ליידע אותנו שהוא עומד להתקשר להורים שלנו. "טוב בנות, אז ככה. כבר המון זמן שאתן לא מכינות את שיעורי הבית הניתנים באופן קבוע.. על כן אני נאלץ להעניש אתכן." נו….הנה זה בא… "אני אצמיד לכל אחת מכן מורה פרטי, איתו תשבו שלוש פעמים בשבוע לכל הפחות. אם לא תעשו כן, אני אאלץ ליידע את הוריכן." מה?! זה הכל?! "אז הנה הם.. אני רוצה להציג לכן את המורים.. נייט? דייב? אתם יכולים להתקרב." נייט? אני שמעתי טוב? לא לא… זה לא קורה לי… "היי. אז נטלי, את תקבלי את נייט, ומיטל – את תקבלי את דייב. מה אתן אומרות?" "בטח!" קראה מיטל בזריזות. ככל הנראה היא אהבה את המורה שלה – אח של נייט – דייב. אבל אני? הלב שלי פשוט נפל… מה אני אמורה לעשות עכשיו? עוד שעות עם נייט זה לא הדבר הכי נחמד בהתחשב בעובדה שהוא דחה אותי לא מזמן… "נטלי?" העיר אותי המורה ממחשבותיי."כ..כן בטח… לא יכולה לחכות!" קראתי במהרה. "מעולה! אז אם ככה, אנחנו יכולים להתחיל עכשיו… לא?" עכשיו?! נטלי.. תנשמי! ניסיתי להזכיר לעצמי איך לנשום אבל פשוט לא הצלחתי…
בלית ברירה התחלנו להתקדם לספריית בית הספר עם המורים הפרטיים החדשים שלנו. הספרייה הייתה כמעט ריקה. אני ונייט תפסנו לנו את הפינה הכי מרוחקת, ולאחר מספר נשימות עמוקות התיישבתי מולו. "למה את כל כך רחוקה? בואי שבי לידי. ככה יהיה לי יותר קל להסביר לך." אמר פתאום. קמתי בהיסוס והתיישבתי על ידו. "טוב אז אני מבין שאת בטח קצת מבולבלת… אני אסביר לך מה קרה… עליזה שמעה שאת לא ממה משקיעה במתמטיקה והחליטה שהיא רוצה שחקנית ראשית מקצועית ורצינית.. כששמעתי את זה חשבתי שאולי אני יכול לעזור לך כי… בואי נגיד שאני די טוב במתמטיקה." וואו. הוא רצה לעזור לי? "די טוב?" שאלתי. "95 ציון סופי" ענה לי בחיוך. "מה?! טוב אז מאיפה מתחילים?" שאלתי בחיוך. "תפתחי את המחברת ונתחיל.." ענה. "רגע.. אבל איך…" "איך אני אראה את השאלות?" סיים את שאלתי. "כ…כן.." עניתי במבוכה. אולי לא הייתי צריכה לשאול את זה. "זה בסדר. את לא צריכה להתבייש לשאול אותי דברים. המשקפיים שלי השתכללו. אני כבר מצליח לראות דברים ברורים. לדוגמא," אמר והושיט את ידו לסנטרי. מגעו היה כל כך נעים. הוא היישיר את ראשי כך שעינינו נפגשו, וכך, למרות שהוא היה עם משקפיים אימתניים על עיניו יכולתי לראות את אותן העיניים שאהבתי כל כך. "לדוגמא עכשיו," המשיך, "אני יכול לראות את צבע עינייך. אני יכול לראות עיניים גדולות ויפות. אני יכול לראות את מתארי פנייך. אני רואה את גומת החן בלחייך הימנית. אני רואה… אני רואה אותך.". בום. בום. בום. וואו. הוא רואה אותי. איך אני אמורה להגיב עכשיו? זהו. אין יותר מחסומים. אין יותר הגנות. עכשיו הוא יראה כמה אני מכוערת. יותר מזה, עכשיו הוא גם יראה איך אני מגיבה כשאני רואה אותו. הזזתי את ראשי ממנו בעדינות. לא רציתי שהוא ימשיך להתבונן בפניי המכוערות. התביישתי. נייט נשאר מבולבל לשנייה, אך כעבור רגע שאל "מה קרה?". התבוננתי בעיניו העמוקות. "כלום." עניתי. "אני פשוט לא אוהבת שאנשים בוחנים אותי כל כך. זה מזכיר לי כל פעם מחדש כמה אני מכוערת.". דמעות קטנות החלו לעלות ולצוץ בעיניי. ניסיתי להיפטר מהן בעזרת כוח המחשבה אבל זה לא כל כך עבד. לא רציתי לנגב את עיניי כדי שנייט לא ישים לב, אך כנראה שהוא שם לב לפרטים הקטנים יותר משחשבתי, כי כעבור שנייה הוא הושיט את ידו השמאלית וניגב על עיניי. "נטלי. אולי אני עיוור, זה נכון. במהות שלי אני עיוור. אבל עכשיו? עכשיו אני רואה! את מבינה מה זה אומר?". "לא…" עניתי. "זה אומר," התחיל להגיד והתקרב אליי עם גופו, "שבחיים לא הייתי משקר לך. את מדהימה. רק ממבט אחד חטוף בפנייך אני יכול לראות את היופי שלך. ולא רק את החיצוני. את משדרת גם את הפנימיות.. את לא מבינה שאת.." "די!" צעקתי פתאום, קוטעת את דבריו. "מה קרה?" שאל שוב. "מה שקרה זה שאתה מפגר!" כבר לא יכולתי לשמור את זה בפנים. "קודם, אתה מתנהג אליי בצורה שונה, גורם לי להאמין שאתה רוצה אותי. אחר כך כשאני מחליטה לקחת יוזמה ולהוביל מהלך מה אתה עושה? פשוט דוחה אותי! ועכשיו? עכשיו אתה שומע שאני בצרות ומשום מה אתה מחליט שבא לך לעזור לי… ולא רק זה, אתה גם אומר לי מילים יפות שברור שאתה אומר אותן רק בשביל לגרום לי…" לא הספקתי לסיים את המשפט כי פתאום הרגשתי את שפתיו על שפתיי.