אהבה עיוורת – פרק רביעי!

"הלו?" קראה אמא שלי מהצד השני של הטלפון. "אמא, תקני עוד גלידה, טוב?" שאלתי אותה בעצב. "נטי מה קורה לך? הטעות שלך היא טעות אנושית… לא יכולת לדעת שהוא עיוור." אמרה לי בעידוד. "פשוט תקני את הגלידה… טוב?". "מה שתרצי." אמרה אמי בתבוסתנות. "ביי" ניתקתי את הטלפון וחזרתי לשכב על הספה. אני לא מאמינה שעשיתי את זה! איך לא שמתי לב שהוא עיוור? איך? כל כך הייתי מרוכזת בתפקיד שקיבלתי, ובהורמונים המטומטמים שלי, שלא שמתי לב אליו בכלל! לפחות לא במובן שהייתי צריכה… אני בחיים לא אשכח את ההרגשה הרעה שעזבתי איתה אתמול את האולם. אני לא אשכח איך מרי – העוזרת של נייט – נכנסה אל האולם בצעדים מהירים וראתה את נייט ואותי נמצאים בפוזיציה די אינטימית על רצפת הבמה. "מה יש לך?" היא שאלה בכעס, "את לא מבינה שהוא עיוור?". לא. לא ידעתי שהוא עיוור. אני עיוורת בעצמי. "אני מצטערת.." התחלתי להגיד אך היא קטעה אותי. "מה אכפת לי אם את מצטערת?! איזה חוסר רגישות! אין לך לב?!" צעקה עליי. יכולתי להרגיש איך גולה מרה עולה לה במעלה גרוני, מאיימת לפרוץ החוצה. דמעות מלוחות עמדו בעיניי, מעוורות את ראייתי. "אני…. מצטערת.." אמרתי שוב. הפעם היה זה נייט שענה לי. "זה בסדר חמודה. לא קרה כלום." לא קרה כלום? חשבתי בליבי. רק אני הרגשתי את זרמי החשמל החזקים שעברו בינינו כשהוא מישש את פניי, מבקש לזכור את פרצופי בדמיונו? רק ליבי הלם בפראות, כאילו ביקש לפרוץ החוצה? "לא קרה כלום?!" צעקה שוב מרי, וקטעה את מחשבותיי. "מרי בואי נלך. בבקשה." ביקש ממנה נייט. "אין בעיה. אבל זה רק כי אתה מבקש. כל אותה העת, מרי לטשה בי מבטים רצחניים עד כדי כך שהתחלתי לחשוש לחיי.
"חזרתי חברים!" נכנסה פתאום עליזה אל האולם. "מה קרה?" שאלה כשהרגישה בתחושת חוסר הנעימות ששררה באותו הרגע באולם. "כלום," אמר לה נייט, "סיימנו את החזרה להיום. ניפגש מחר. בסדר?" שאל. "כ…כן בטח אין בעיה" ענתה בהפתעה. לאחר שיצאו מהאולם, עליזה הפנתה את מבטה אליי וסיננה "לכי הביתה נטלי. את סיימת את תפקידך כאן.". למה כולם כל כך רעים אליי? כאילו שעשיתי את זה בכוונה. יצאתי מהאולם במהירות, וכל הדרך הביתה ראיתי מטושטש בגלל הדמעות שהסתירו לי את הדרך.
~~~~~~~
"סטימצקי שלום" אמרתי ברשמיות. אם יש דבר אחד שאני אוהבת בחיים שלי זה את העבודה שלי. לא משנה מה מצב הרוח שלי באותו היום, אני לעולם לא אפסיד יום עבודה. יחד עם כל הספרים שמסביבי אני מרגישה ביטחון. אני מרגישה כאילו זה הבית השני שלי. ניתקו. אני מחזירה את הטלפון למקום ובוהה בנקודה לא ברורה בחלל. לא היו אנשים רבים בחנות באותה השעה, אז הצלחתי להינות קצת מהשקט שאפף אותי. "נטלי!" צרחה אליי מהמחסן סוניה. "מה?" צרחתי חזרה. "בואי שנייה בבקשה! אני צריכה עזרה עם הספרים!". אוף. מה כל כך קשה להסתדר לבד? למה אני לא יכולה לקבל שנייה של שקט? הלכתי בעצבנות למחסן לעזור לה. כשהגעתי, כצפוי, סוניה כבר הסתדרה לבד. "מעולה!" אמרתי לה בציניות והתחלתי לחזור אל מקומי. קפאתי במקומי כשראיתי מי נכנס אל החנות. נייט. אך הפעם, הוא לא היה מלווה במרי – העוזרת המעצבנת שלו, אלא בגבר הנראה מעט יותר מבוגר מנייט, אך דומה לו בצורה מדהימה! ליבי צנח בקרבי. מה לעשות? לגשת לשם? לא לגשת? "סליחה?" קרא פתאום האיש שהתלווה אליו, וככל הנראה היה אחיו. "אפשר עזרה כאן?". טוב. עכשיו אני כבר לא יכולה לסגת. התקרבתי אליהם בצעדים מתוחים. "כן בבקשה, במה אני יכולה לעזור?". נייט הרים את ראשו. "נטלי?" הוא שאל פתאום. הוא זוכר את קולי? לא זה לא יכול להיות. אולי הוא מכיר עוד נטלי? "כן." אמרתי חלושות. "ידעתי שזיהיתי אותך!" אמר בשמחה. "רייבן תכיר, זאת נטלי. היא תשחק את התפקיד הראשי בהצגה בה אני מנגן.". "באמת?" שאל רייבן בהפתעה אמיתית. "איזה עולם קטן!". "כן.." סיננתי, ופחדתי שהסומק שהופיע על לחיי לא יסגיר את התרגשותי. "אז נייט, אני מניח שאתה תסתדר?" שאל פתאום רייבן. "כן בטח! הרי יש לי את נטלי." אמר בצורה כל כך פשוטה. "מעולה. אני אחזור מהר. תהנו!" צעק ויצא מהחנות. "נטלי, אם כבר יש לי ההזדמנות, רציתי להתנצל על התנהגותה של מרי אתמול. היא קצת לחוצה בכל מה שקשור אליי, למרות שאני מסביר לה שאני יכול להסתדר.". הוא? מתנצל בפניי? "לא נייט, אני זו שאמורה להתנצל.. לא הייתי מספיק רגישה" אמרתי בקול רועד. "זה בסדר," אמר. "אז עכשיו כשהכל בסדר, אולי תוכלי להציע לי ספר נחמד?" שאל בתקווה. אף פעם לא מכרתי ספר בכתב ברייל. "אמממ כן יש כמה ספרים נחמדים" עניתי. נייט הגיע לחנות בלי שום מקל, ולכן הרגשתי צורך להוביל אותו. זה המעט שיכולתי לעשות. "אתה… אתה צריך עזרה?" שאלתי בביישנות. "לא יזיק." אמר בחיוך. הושטתי לו את ידי. הוא הושיט את ידו ושילב אותה בידי המושטת. הרגשתי איך ליבי מתחיל להראות את התסמינים הקבועים של ההתרגשות. מה יהיה הסוף איתי? הוא רק נוגע בי ואני נמסה. הובלתי אותו אל עמדת הספרים בכתב ברייל. חיכיתי שהוא יעזוב את ידי כשנעצרנו, אך הוא לא עשה זאת. הראיתי לו כמה ספרים וסיפרתי לו עליהם בקצרה. הוא נראה מעוניין, למרות שלא יכולתי לראות זאת במבטו הלא ממוקד. לבסוף הוא בחר בשני ספרים והובלתי אותו אל הקופה. הייתי צריכה להקיף את הקופה ולהגיע אל מקומי, אך כשניסיתי לצאת מאחיזתו הוא אחז בי חזק יותר. הסתובבתי אליו במבט שואל, והוא התחיל מקרב אותי אליו. "איפה האוזן שלך?" שאל אותי בצחקוק על תגובתי החרדה. האוזן שלי? וואו. אף אחד עוד לא שאל אותי את השאלה הזו. התקרבתי אליו בזהירות, אוזני נעצרה במרחק קטן משפתיו. "הנה" אמרתי בקול רועד. הוא התקרב אליי עוד קצת ולחש "תודה לך.". וזהו. טוב למה ציפיתי? סתומה שכמותי. מה עובר עליי? מה כבר חשבתי שהוא יגיד לי? כמה אני מדהימה או מושכת? הוא לא רואה אותי בכלל. אבל בינתיים? הסתפקתי בזה. "אין בעיה." עניתי שוב בקול רועד. כעת הוא עזב את ידי ונתן לי ללכת. לרגע נשארתי שם, עומדת לידו, מריחה את ריחו המשכר, מביטה בפניו היפים עד כאב. איזה מזל שהוא לא רואה אותי עומדת ככה מולו. כל כך מגוחכת. "אז… אפשר חשבון?" שאל וצחקק. הסמקתי מיד. טוב אולי הוא עיוור, אבל טיפש הוא ממש לא. הקפתי את הקופה ועשיתי את החשבון. בדיוק באותה השנייה חזר אחיו – רייבן. "נו, הסתדרתם?" שאל. אם היית יודע כמה, חשבתי לעצמי.