אהבה עיוורת – פרק ראשון (ניסיון)

"כמה זה?" שאל אותי הרופא בבדיקת העיניים. "אמממ… 6?" שאלתי בתקווה. כל כך רציתי לקוות שאני לא צריכה משקפיים… אם יש משהו שאהבתי בי, רק דבר אחד, אלה העיניים. עיניים חומות – ירוקות, עיניים חתוליות. אם אני אאלץ לשים משקפיים, הדבר היחידי שטוב אצלי ייהרס!

"לא מצטער… התשובה היא 8." אמר לי עופר הרופא בעידוד. "תראי נטלי, המצב שלך לא כל כך גרוע.. המספר שלך לא גדול, אבל אין ספק שמהיום את צריכה להתחיל ללכת עם משקפיים." אמר בהחלטיות. שנינו התרוממנו מהכיסאות עליהם ישבנו, והתקדמנו אל עבר הדלת. "אלה הן המידות שלך," אמר לי עופר והושיט לי דף עם המון מספרים קטנים. "תלכי עם זה לחנות משקפיים והם כבר יידעו מה לתת לך. המון בהצלחה!" קרא אליי בעוד אני יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת אחריי. "נו איך היה?" שאלה אותי מיטל בציפייה. אין חברה יותר טובה ממיטל. היא תמיד איתי, באש ובמים. "כמו שחשבתי… אני צריכה משקפיים מטומטמות" אמרתי במרירות. "נטי זה לא נורא," אמרה לי מיטל וטפחה על כתפי. " אני תמיד אוהב אותך גם ככה" אמרה לי בציניות. "לפחות זה" אמרתי והתחלתי לצחקק, סוחפת אחריי את מיטל. "יאללה אז אפשר לזוז, לא?" שאלה אותי מיטל. למיטל הייתה בעיה עם מרפאות מכל סוג שהוא. היא לא יכלה להישאר שם זמן רב. "כן כן, רק שלא תיחנקי לי למוות" אמרתי לה, וקיבלתי על הבדיחה הזו מכה בכתף. "איי!" אני בסך הכל דואגת לך וזה מה שאני מקבלת?" אמרתי בתמימות, מביטה בה בעיני עגל. "אוי נטי, אני עוד אאמין למשחקים שלך." אמרה לי מיטל בגיחוך, "יום אחד את תהיי שחקנית. הבטחה שלי" אמרה לי בקריצה. "הלוואי" אמרתי בלחש, כמעט לעצמי. תמיד חלמתי לשחק על הבמה, אבל אני לא מעזה אפילו לחשוב עליי עומדת על במה מול אלפי אנשים.. זו בעיה כל הקטע הזה של הביישנות. אבל מה אני יכולה לעשות? זה לא ש.. "נטי תיזהרי!" קראה לי מיטל אבל מאוחר מדי. התנגשתי בראשו של מישהו, ונפלתי על לא אחר מאשר הישבן שלי. "אחח…" אמרתי ומיששתי את ראשי בכאב. "מצטער" הוא אמר בקול עמוק, "לא ראיתי אותך." "זה בסדר" השבתי והתרוממתי מהרצפה, מחזיקה בידו המושטת אליי. הבטתי בו והסמקתי בצורה בלתי רצונית. הוא כל כך יפה! שיערו שחור כפחם, עיניו תכולות ועמוקות כמו קולו, אך משום מה גם נראות ממוקדות במשהו לא ברור. זה קסם לי. אם זה לא מספיק, גופו חטוב, הוא פשוט… מושלם. רגע מה אני חושבת? אלה אמורות להיות המחשבות של מיטל לא? הסתובבתי אל עבר מיטל, והבנתי שצדקתי… היא פשוט הייתה שקועה בעיניו, כאילו מנסה לגלות את כל סודותיו. הסתובבתי אליו חזרה כששמעתי אותו אומר "טוב אז.. יש לי תור.. שוב סליחה". הרגשתי איך בוער בתוכי הרצון להתקרב אליו, משיכה בלתי מוסברת צמחה לה בקרבי. "זה בסדר" אמרתי בביישנות. "טוב אז להתראות" אמר והתקדם לכיוון הרופא. נשארתי נטועה במקומי, ושמתי לב שהוא מתקדם לכיווני כאילו לא שם לב שאני עומדת בדרכו. הוא נתקל בכתפי. "סליחה" אמרתי הפעם אני. "לא זה בסדר" אמר והתקדם במהירות יתרה אל הכיוון אליו היו מועדות פניו. "איזה מוזר הוא" אמרה לי מיטל. "כן" חזרתי אחריה, אבל משהו בו לא נתן לי מנוחה.