האהבה עיוורת – האמנם ?

היא צועדת בין פנסי הרחוב, ראשה מורם מעלה וגופה צונח פעמיים, בעת שהפנסים ממצמצים היא כבר הספיקה ליפול.
היה זה חושך אימים, ובסוף הדרך פנס זוהר, היא הורגלה לחושך לכן היא איננה יכולה להביט.
היא נעולה בחדר חסר קירות. ארבעה דלתות ותקרת בטון, אין חשש שאותו היא תפרוץ, היא שברירית גם כשלא מנסה לדחוק כלום.
היא זוכרת לעתים ימים שחורים יותר, ולפעמים היא שוכחת הכל.
מעט מדי מה שהיא יודעת, לכן ספרייתה גדושה בפילוסופיה זולה ואנציקלופדיות ילדים, כי אין היא התבגרה, שנותיה הטובות לא נגלות במבט לאחור.
זה לא נותן מנוח, משחלפו השנים חלפו גם מנגינות, זה לא מה שהיה ולא מה שיהיה אם היא אינה מאמינה בגורל.
ואם אנו מאמינים בבית- מה נותר? ומי יאהבנו כשהבית יעוקל?
אם יש שמיים מעליה, היא רגועה קצת יותר, ואם אין- חשוך מכדי לחשוב.
ובין אצבעותיה היא חשה את שבריר התקווה, עת שציפור האושר מפזרת כמה נוצות שחורות עם כינים.
אין לה זכות דיבור, היא רק צועדת. החושך לא נותן למילים משמעות, והמשמעות לא קיימת כשלא רואים דבר- אם כי היא איננה עיוורת.
והאהבה?