אהבה נשכחת בסמטה אפלה

הלכנו בשקט, בסמטה האפלה. מידי פעם שמענו רעש מצמרר כזה של חתולים על פחי האשפה, הרעש הזה הקפיץ אותנו כל פעם מחדש.
פתאום הוא קורא לי, אני לידו, אך בכל זאת הוא קורא לי. הסתכלתי עליו במבט מוזר, כאילו הוא נחת עכשיו ממאדים או קאסיופאה. שאלתי אותו מה הוא רוצה. הוא לא ענה, הוא הביט בי במבט ריק, והמשיך ללכת לכיוון יציאת הסמטה, אל רחוב רוטשילד, שני רחובות מהבית שלי.
המשכנו ללכת, הבטתי בו מידי פעם ופעם, חושבת מה הוא רצה ממני, חשבתי שהוא בטח סתם משועמם.
ממשיכים ללכת, ולפתע שוב קורא בשמי, כמו הד. מה הוא רוצה ממני??, הבטתי בו ושאלתי "מה?" עדיין הוא לא ענה, מה עובר לו בראש?!
הוא שוב הסתכל עלי, לתוך עיני, היה לו קצה של חיוך על פניו, אבל לא חיוך של אושר, חיוך של עצב, הוא ריחם על עצמו, לא יודעת על מה.
הוא לא דיבר, אנחנו הולכים והולכים, הוא מסתכל עלי, אני מסתכלת עליו.
לפתע אני מרגישה את ידו על הכתף שלי, מסובב אותי עם הפנים אליו, ותופס בכף ידי.
התחלתי להילחץ, מה עומד לקרות?
הוא ליפף את זרועותיו מסביבי, קירב אותי אליו, הסתכל לי מבט חודר בעיניים, היה לו מבט מפוחד, והחיוך הנבוך על פניו, הוא היה ממש לחוץ, משהו הולך לקרות כרגע, מה לעשות? מה הולך לקרות?!
העיניים שלו מתחילות להיעצם, ומשהו גרם גם לשלי להיעצם, לאט לאט.
ופתאום שפתי קיבלו תחושה של רכות, כמו משי. הוא נישק אותי, והתאהבתי.
אבל עכשיו מה לעשות? אני בדרך הביתה, איתו, הוא לא מדבר, ופתאום מנשק אותי…
המשכנו ללכת כאילו כלום לא קרה, כל אחד פנה לאחר שעברנו רחוב אחד, לכיוון שלו.
הגעתי הביתה, הלכתי לישון, וכשהתעוררתי בבוקר, לא זכרתי ממה קרה אתמול…